פרשת 'בלק'
"יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן"
מרבית פרשתנו עוסקת בסיפורו של בלעם, דמות המעוררת פליאה והשתאות. מצד אחד בלעם היה נביא, כפי שהוא מעיד על עצמו (במדבר כד, טז): "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ־ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן...", אך מצד שני, חז"ל (אבות ה, יט) מכנים אותו: "בלעם הרשע", וכוונתו לקלל את ישראל אכן מעידה על רשעותו. כיצד אפוא מסתדרים שני הדברים יחד: נביא ורשע?!
יתרה מזו. בסוף התורה (דברים לד, י) מעיד הכתוב על משה רבנו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה...", ומסבירים חז"ל (ספרי שנז, י) כי אמנם בישראל לא קם עוד נביא כמשה, "אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? זה בלעם בן בעור". אצל משה נאמר (במדבר ט, ח): "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ד' לָכֶם", ואצל בלעם נאמר (שם כב, ח): "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֵלָי".
כיצד ייתכן שבלעם, עם כל רשעותו, מושווה למשה רבנו עליו השלום?
חז"ל (תנחומא בלק, א) מסבירים כי אילו היו לישראל בלבד נביאים, היו אומות העולם יכולות לטעון לאי-צדק א־לוהי, שהרי אילו גם הם היו זוכים לאנשים גדולים כמו שזכו ישראל, הם יכלו גם כן להגיע למדרגות רוחניות גבוהות. כדי למנוע פתחון פה זה העמיד הקדוש ברוך הוא לאומות העולם את בלעם כנביא, המקביל בדרגת נבואתו למשה רבנו.
כאשר נתבונן בדמותו של משה רבינו עליו השלום, ולהבדיל, בדמותו של בלעם הרשע, נראה כי אף-על-פי שלשניהם, כנביאים, היה קשר ישיר לריבונו של עולם, התובנות שהם למדו מקשר זה היו הפוכות.
כאשר ביקש משה מהקדוש ברוך הוא (שמות לג, יח): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ וְאֵדָעֲךָ", נגלה אליו ד' בשלוש עשרה מידות הרחמים. כתוצאה מכך, גילה משה לעולם כולו את מידות הרחמים הא־לוהיות. גם בלעם זכה להתגלות אלוקית, ואף העיד על עצמו כי הוא: "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", אך הגמרא (ברכות ז, א) הסבירה כי מהותה של ידיעה זו היתה שבלעם: "היה יודע לכווין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה". אין מדובר בדבר של מה בכך! בגמרא מבואר כי שהזמן שד' כועס הוא כזמן אמירת המילה: "רגע", זמן כל כך זעום עד ש"אין כל ברייה יכולה לכוון אותה שעה - חוץ מבלעם הרשע".
משל יפה להבדל העקרוני שבין משה ובלעם מובא בספר "תורה תמימה" (דברים לד, הערה כו), בשם רבי חיים מוולוז'ין. הנשר והעטלף מכירים שניהם בזריחת החמה ובשקיעתה, אך כל אחד מהם משתמש בהכרה זו למטרה שונה – בשביל הנשר הזריחה היא אות לקום ולהתעורר, והחשכה מסמנת לו לשוב ולהיסתר, ואילו אצל העטלף הדברים הפוכים. גם משה וגם בלעם ידעו לכוון לדעת עליון, שניהם הכירו מתי שעת החסד ומתי רגע הזעם, אך בדומה לנשר ולעטלף - משה ובלעם הגיבו אחרת לזמנים אלו: משה השתתק בשעת הזעם וניצל את שעת הרחמים, ואילו בלעם להיפך.
זהו ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם: הראשונים חפצים באורה, בהבאת רחמים וטוב לעולם, והאחרונים, לעומתם, מצפים לחושך, ומתאמצים להביא כעס וזעם לעולם.
תכונה זו של הרצון בטוב אינה רק תכונתם של נביאי ישראל, אלא היא התכונה המאפיינת את עם ישראל כולו לדורותיו. תכונה זו נובעת משאיפתו הפנימית של עם ישראל, להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, עליו נאמר (תהילים קמה, ט): "טוֹב ד' לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". מתוך אמונה גדולה בטובו של רבונו של עולם, עם ישראל מאמין שהעולם הוא טוב ביסודו, ושטוב גדול זה עתיד להתגלות. מתוך אמונה זו אנו שואפים "לתקן עולם במלכות שדי", ופועלים בכל כוחנו למימוש שאיפה זו, עדי נגיע לחזון אחרית הימים (ישעיהו, יא, ט): לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
"יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן"
מרבית פרשתנו עוסקת בסיפורו של בלעם, דמות המעוררת פליאה והשתאות. מצד אחד בלעם היה נביא, כפי שהוא מעיד על עצמו (במדבר כד, טז): "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ־ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן...", אך מצד שני, חז"ל (אבות ה, יט) מכנים אותו: "בלעם הרשע", וכוונתו לקלל את ישראל אכן מעידה על רשעותו. כיצד אפוא מסתדרים שני הדברים יחד: נביא ורשע?!
יתרה מזו. בסוף התורה (דברים לד, י) מעיד הכתוב על משה רבנו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה...", ומסבירים חז"ל (ספרי שנז, י) כי אמנם בישראל לא קם עוד נביא כמשה, "אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? זה בלעם בן בעור". אצל משה נאמר (במדבר ט, ח): "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ד' לָכֶם", ואצל בלעם נאמר (שם כב, ח): "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֵלָי".
כיצד ייתכן שבלעם, עם כל רשעותו, מושווה למשה רבנו עליו השלום?
חז"ל (תנחומא בלק, א) מסבירים כי אילו היו לישראל בלבד נביאים, היו אומות העולם יכולות לטעון לאי-צדק א־לוהי, שהרי אילו גם הם היו זוכים לאנשים גדולים כמו שזכו ישראל, הם יכלו גם כן להגיע למדרגות רוחניות גבוהות. כדי למנוע פתחון פה זה העמיד הקדוש ברוך הוא לאומות העולם את בלעם כנביא, המקביל בדרגת נבואתו למשה רבנו.
כאשר נתבונן בדמותו של משה רבינו עליו השלום, ולהבדיל, בדמותו של בלעם הרשע, נראה כי אף-על-פי שלשניהם, כנביאים, היה קשר ישיר לריבונו של עולם, התובנות שהם למדו מקשר זה היו הפוכות.
כאשר ביקש משה מהקדוש ברוך הוא (שמות לג, יח): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ וְאֵדָעֲךָ", נגלה אליו ד' בשלוש עשרה מידות הרחמים. כתוצאה מכך, גילה משה לעולם כולו את מידות הרחמים הא־לוהיות. גם בלעם זכה להתגלות אלוקית, ואף העיד על עצמו כי הוא: "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", אך הגמרא (ברכות ז, א) הסבירה כי מהותה של ידיעה זו היתה שבלעם: "היה יודע לכווין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה". אין מדובר בדבר של מה בכך! בגמרא מבואר כי שהזמן שד' כועס הוא כזמן אמירת המילה: "רגע", זמן כל כך זעום עד ש"אין כל ברייה יכולה לכוון אותה שעה - חוץ מבלעם הרשע".
משל יפה להבדל העקרוני שבין משה ובלעם מובא בספר "תורה תמימה" (דברים לד, הערה כו), בשם רבי חיים מוולוז'ין. הנשר והעטלף מכירים שניהם בזריחת החמה ובשקיעתה, אך כל אחד מהם משתמש בהכרה זו למטרה שונה – בשביל הנשר הזריחה היא אות לקום ולהתעורר, והחשכה מסמנת לו לשוב ולהיסתר, ואילו אצל העטלף הדברים הפוכים. גם משה וגם בלעם ידעו לכוון לדעת עליון, שניהם הכירו מתי שעת החסד ומתי רגע הזעם, אך בדומה לנשר ולעטלף - משה ובלעם הגיבו אחרת לזמנים אלו: משה השתתק בשעת הזעם וניצל את שעת הרחמים, ואילו בלעם להיפך.
זהו ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם: הראשונים חפצים באורה, בהבאת רחמים וטוב לעולם, והאחרונים, לעומתם, מצפים לחושך, ומתאמצים להביא כעס וזעם לעולם.
תכונה זו של הרצון בטוב אינה רק תכונתם של נביאי ישראל, אלא היא התכונה המאפיינת את עם ישראל כולו לדורותיו. תכונה זו נובעת משאיפתו הפנימית של עם ישראל, להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, עליו נאמר (תהילים קמה, ט): "טוֹב ד' לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". מתוך אמונה גדולה בטובו של רבונו של עולם, עם ישראל מאמין שהעולם הוא טוב ביסודו, ושטוב גדול זה עתיד להתגלות. מתוך אמונה זו אנו שואפים "לתקן עולם במלכות שדי", ופועלים בכל כוחנו למימוש שאיפה זו, עדי נגיע לחזון אחרית הימים (ישעיהו, יא, ט): לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
