פרשת 'ואתחנן'
אנכי-אנכי הוא מנחמכם
רבותינו קבעו לקרוא בימי בין המצרים שלוש הפטרות של פורענות, ומיד לאחר תשעה באב לקרוא שבע הפטרות של נחמה. בניגוד להפטרות הנקראות במהלך השנה, נפסק להלכה כי הפטרות אלו "אינן מתחלפות באחרות לעולם" (אבודרהם, ועיין שו"ע או"ח סימן תכ"ה), דבר שמלמד על חשיבותן המיוחדת. בשבעת השבועות הללו, אנחנו מזדהים עם נחמת ירושלים.
הפטרות הנחמה לקוחות כולן מספר ישעיה, אך כאשר אנו מתבוננים בסידורן ניכר כי הן אינן מסודרות על-פי סדר הפרקים. לדוגמא, את הפטרת "עניה סוערה" (ישעיה, נ"ד, י"א) אנו קוראים בפרשת עקב, ושבועיים לאחר מכן, בפרשת כי תצא, אנו 'חוזרים אחורה' וקוראים את הפטרת 'רוני עקרה' (ישעיה, נ"ד, א'). אם כן, ניכר שההפטרות סודרו על-פי סדר אחר, ועל כך אנו רוצים לעמוד.
האבודרהם, מרבותינו הראשונים, מסביר את הדברים (סדר הפרשיות וההפטרות) כך: בשבת הראשונה, שולח הקב"ה את הנביאים לנחם את ישראל: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם", ואכן כך עושים הנביאים. בשבת השניה מגיעה תשובתם של עם ישראל: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ד', וד', שְׁכֵחָנִי" – אתם באים לנחם אותנו?! איזו מין נחמה היא זו? אחרי כל-כך הרבה שנים של גלות וסבל, אנו לא מרגישים כל נחמה, אלא להפך, אנו מרגישים שרבונו של עולם שכח אותנו. כתוצאה מכך, חוזרים הנביאים אל הקדוש ברוך הוא בשבת השלישית ואומרים לו: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", כנסת ישראל ממאנת להתנחם בדברי הנחמה שאמרנו לה בשמך.
לשמע הדברים האלו, בשבת הרביעית, מגיע הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ואומר לכנסת ישראל: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם". דברי נחמה אלו, שנאמרים מפי רבונו של עולם ממשיכים גם בשתי השבתות הבאות: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה","קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְקֹוָק עָלַיִךְ זָרָח". אחרי ששומעים את הדברים הללו, אחרי שהם מפנימים כי רבונו של עולם הוא זה שמנחם אותם, הם אכן מתנחמים, כפי שאנו קוראים בשבת השביעית והאחרונה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּד' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי".
כנסת ישראל מסכימה להתנחם אך ורק כאשר הקב"ה מנחם אותה, כיוון שרק נחמה זו היא נחמה אמיתית. כאשר רבונו של עולם מנחם אותנו, אנו בטוחים שגם אם הנחמה עדיין לא שלמה, גם אם היא מתמשכת על פני זמן רב – היא וודאי תושלם ותגיע אל ייעודה המלא והשלם.
בכל הדורות, הזדהתה כנסת ישראל בשבועות אלו עם נחמת ירושלים. גם בגלויות הקשות ביותר, גם במצבים הנוראים ביותר, התרומם עם ישראל בשבועות אלו להיפגש עם נחמת ירושלים, מתוך אמונה וודאית שהגאולה ודאי בוא תבוא. קל-וחומר שהדבר נכון לגבי דורנו, שזכה לראות את ראשיתה של נחמת ירושלים. אם רק נפקח את עינינו נראה כיצד דברי הנביאים שנאמרו לפני 2,500 שנה הופכים למציאות חיה ומתקיימים לנגד עינינו.
עלינו מוטלת משימה גדולה וקדושה – לראות את המציאות באמיתיותה. לא להתעלם מהקשיים, לא להתעלם מהבעיות ומהסיבוכים, אבל יחד עם זה לראות את הכיוון הנכון, את כל מה שאירע בימינו, את נחמת ירושלים חיה בימינו! צריך לפקוח את העינים ואת הלב, ולמרות כל הקשיים שקיימים, צריך לדעת שכל הקשיים הם בני חלוף, הם עוברים, ולעומת זאת קיים עם ישראל שהינו נצח, תורת ישראל היא נצחית, ארץ ישראל היא נצחית, והקשר ביניהם הוא נצחי.
מתוך אמונה גדולה בנחמתו של ריבונו של עולם המתרחשת לנגד עינינו מוטל עלינו להרבות אור, ולסייע להגביר את האור האמיתי בבית ישראל כולו, עדי נגיע אל הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן!
אנכי-אנכי הוא מנחמכם
רבותינו קבעו לקרוא בימי בין המצרים שלוש הפטרות של פורענות, ומיד לאחר תשעה באב לקרוא שבע הפטרות של נחמה. בניגוד להפטרות הנקראות במהלך השנה, נפסק להלכה כי הפטרות אלו "אינן מתחלפות באחרות לעולם" (אבודרהם, ועיין שו"ע או"ח סימן תכ"ה), דבר שמלמד על חשיבותן המיוחדת. בשבעת השבועות הללו, אנחנו מזדהים עם נחמת ירושלים.
הפטרות הנחמה לקוחות כולן מספר ישעיה, אך כאשר אנו מתבוננים בסידורן ניכר כי הן אינן מסודרות על-פי סדר הפרקים. לדוגמא, את הפטרת "עניה סוערה" (ישעיה, נ"ד, י"א) אנו קוראים בפרשת עקב, ושבועיים לאחר מכן, בפרשת כי תצא, אנו 'חוזרים אחורה' וקוראים את הפטרת 'רוני עקרה' (ישעיה, נ"ד, א'). אם כן, ניכר שההפטרות סודרו על-פי סדר אחר, ועל כך אנו רוצים לעמוד.
האבודרהם, מרבותינו הראשונים, מסביר את הדברים (סדר הפרשיות וההפטרות) כך: בשבת הראשונה, שולח הקב"ה את הנביאים לנחם את ישראל: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם", ואכן כך עושים הנביאים. בשבת השניה מגיעה תשובתם של עם ישראל: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ד', וד', שְׁכֵחָנִי" – אתם באים לנחם אותנו?! איזו מין נחמה היא זו? אחרי כל-כך הרבה שנים של גלות וסבל, אנו לא מרגישים כל נחמה, אלא להפך, אנו מרגישים שרבונו של עולם שכח אותנו. כתוצאה מכך, חוזרים הנביאים אל הקדוש ברוך הוא בשבת השלישית ואומרים לו: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", כנסת ישראל ממאנת להתנחם בדברי הנחמה שאמרנו לה בשמך.
לשמע הדברים האלו, בשבת הרביעית, מגיע הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ואומר לכנסת ישראל: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם". דברי נחמה אלו, שנאמרים מפי רבונו של עולם ממשיכים גם בשתי השבתות הבאות: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה","קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְקֹוָק עָלַיִךְ זָרָח". אחרי ששומעים את הדברים הללו, אחרי שהם מפנימים כי רבונו של עולם הוא זה שמנחם אותם, הם אכן מתנחמים, כפי שאנו קוראים בשבת השביעית והאחרונה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּד' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי".
כנסת ישראל מסכימה להתנחם אך ורק כאשר הקב"ה מנחם אותה, כיוון שרק נחמה זו היא נחמה אמיתית. כאשר רבונו של עולם מנחם אותנו, אנו בטוחים שגם אם הנחמה עדיין לא שלמה, גם אם היא מתמשכת על פני זמן רב – היא וודאי תושלם ותגיע אל ייעודה המלא והשלם.
בכל הדורות, הזדהתה כנסת ישראל בשבועות אלו עם נחמת ירושלים. גם בגלויות הקשות ביותר, גם במצבים הנוראים ביותר, התרומם עם ישראל בשבועות אלו להיפגש עם נחמת ירושלים, מתוך אמונה וודאית שהגאולה ודאי בוא תבוא. קל-וחומר שהדבר נכון לגבי דורנו, שזכה לראות את ראשיתה של נחמת ירושלים. אם רק נפקח את עינינו נראה כיצד דברי הנביאים שנאמרו לפני 2,500 שנה הופכים למציאות חיה ומתקיימים לנגד עינינו.
עלינו מוטלת משימה גדולה וקדושה – לראות את המציאות באמיתיותה. לא להתעלם מהקשיים, לא להתעלם מהבעיות ומהסיבוכים, אבל יחד עם זה לראות את הכיוון הנכון, את כל מה שאירע בימינו, את נחמת ירושלים חיה בימינו! צריך לפקוח את העינים ואת הלב, ולמרות כל הקשיים שקיימים, צריך לדעת שכל הקשיים הם בני חלוף, הם עוברים, ולעומת זאת קיים עם ישראל שהינו נצח, תורת ישראל היא נצחית, ארץ ישראל היא נצחית, והקשר ביניהם הוא נצחי.
מתוך אמונה גדולה בנחמתו של ריבונו של עולם המתרחשת לנגד עינינו מוטל עלינו להרבות אור, ולסייע להגביר את האור האמיתי בבית ישראל כולו, עדי נגיע אל הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן!
