פרשת 'נשא', וחג 'שבועות'
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
בסוף פרשתנו, כאשר מסכמת התורה את נושא הקרבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח, היא פותחת במילים: (במדבר ז, פד) "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ...", אך בסיכום הדברים (שם, פח), משנה התורה מעט את לשונה וכותבת: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ".
רש"י מסביר כי אין סתירה בין הפסוקים, אלא הם משלימים איש את רעהו, וכוונת התורה היא להסביר כי תחילה נמשח המזבח, ואחר כך בהמשך אותו היום, התחילו להקריב עליו את הקרבנות.. כלומר, הקרבנות הוקרבו ביום הימשח המזבח, אחר שנמשח.
פירוש רש"י אכן מסביר היטב את ההבדל בין הפסוקים ואת הצורך בשניהם, אך הוא עדיין דורש בירור: אם התורה התכוונה ללמדנו שההקרבה הייתה בו ביום לאחר המשיחה - מדוע לא אמרה זאת בשפה פשוטה יותר ובאותו הפסוק? מדוע להביא שני ביטויים הנראים כסותרים זה את זה ועוד בהפרש של כמה פסוקים?
כתשובה לכך נביא רעיון חסידי בשם הרבי מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בעל ה"אמרי אמת". מבחינת הפשט האמת עם רש"י, אך באמצעות הניסוח הכפול מבקשת התורה לרמוז לנו מסר חינוכי: גם בעמדנו ימים רבים אחר שנמשח המזבח, עלינו לחוש כאילו היום נמשח. כשישראל באים להקריב קרבנות לד' במזבח, דורות רבים אחר חניכתו, ראוי שיחושו כאילו זה עתה נמשח המזבח!
בטבע האנושי, כשפעולה משמחת נעשית לראשונה היא מלווה בהתרגשות, התלהבות ושמחה מיוחדת. אולם, ככל שחוזרים על הפעולה שוב ושוב ההתלהבות דועכת, ההתרגשות מתפוגגת והשמחה נעלמת. לכן, אומרת לנו התורה כי בכל מה שקשור לעבודת ד' מוכרחת להיות שאיפה להתחדשותן של התחושות המיוחדות המאפיינות את הפעם הראשונה.
הדרך להתחדש כל הזמן כנגד השגרה וההרגל בעשיית המצוות היא בהתחזקות בעבודת ד'. צריך להתקדם בעבודת ד', להתכונן אליה, ולהתמלא בתובנות חדשות ומעמיקות בנוגע לד' ולמצוותיו. בדרך זו אפשר להגיע למצוות במעמד רענן, מחודש ועצמתי.
פרשת נשֹא נקראת תמיד בשבת הסמוכה לשבועות, ומסר זה, על הצורך בהתחדשות, מתאים מאוד לחג מתן תורתנו.
חג השבועות נמשך רק יום אחד. זהו יום מיוחד, יום של התרגשות גדולה והתעלות, יום שבו אנו מקבלים את התורה מחדש. בליל שבועות יושבים יהודים - צעירים וזקנים, נשים וגברים, בעלי בתים ותלמידי חכמים - ועוסקים בלימוד תורה בהתלהבות גדולה עד השעות המאוחרות של הלילה ואפילו עד תפילת שחרית!
בסופו של יום גדול ומעורר זה עלינו לשאול את עצמנו: לאן אנו ממשיכים מכאן? האם ההתלהבות הגדולה - שאין להמעיט בערכה - תישאר רק זיכרון מרגש מאותו יום מיוחד, או שתהיה לה המשכיות לשאר ימות השנה? עלינו לשאוף שאת ההתעלות הגדולה של חג מתן תורה נשכיל למשוך גם לשאר ימות השנה הרגילים והאפרוריים, ימים של שגרה והרגל, ושההזדהות עם התורה תהיה מנת חלקנו בכל יום ויום!
אכן, מדובר בשאיפה גדולה ומרוממת שייתכן ורובנו לא נזכה להגשימה בשלמות. אולם, עצם קיומה של שאיפה זו בלבנו, תעוררנו לנסות ולהתחדש ביחסנו לתורה בכל ימות השנה, ותרענן את מפגשנו עם התורה בכל שעה ושעה.
וגם אם אין זוכים בדיוק לאותה התלהבות יוצאת דופן של ליל שבועות - אין להמעיט בערכו של כל צעד וצעד המקרב אליה, אין לזלזל באף זיק של אהבה והזדהות עם התורה חרף השגרה וחיי היום יום.
הבה נשאף ונתאמץ שההתרוממות שאנו חווים ב"זמן מתן תורתנו" תפעם בלבנו גם בימים שלאחריו, ותמשיך ללוותנו גם במשך כל ימות השנה. אכן, לא רק: "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" - אלא גם: "אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ".
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
בסוף פרשתנו, כאשר מסכמת התורה את נושא הקרבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח, היא פותחת במילים: (במדבר ז, פד) "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ...", אך בסיכום הדברים (שם, פח), משנה התורה מעט את לשונה וכותבת: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ".
רש"י מסביר כי אין סתירה בין הפסוקים, אלא הם משלימים איש את רעהו, וכוונת התורה היא להסביר כי תחילה נמשח המזבח, ואחר כך בהמשך אותו היום, התחילו להקריב עליו את הקרבנות.. כלומר, הקרבנות הוקרבו ביום הימשח המזבח, אחר שנמשח.
פירוש רש"י אכן מסביר היטב את ההבדל בין הפסוקים ואת הצורך בשניהם, אך הוא עדיין דורש בירור: אם התורה התכוונה ללמדנו שההקרבה הייתה בו ביום לאחר המשיחה - מדוע לא אמרה זאת בשפה פשוטה יותר ובאותו הפסוק? מדוע להביא שני ביטויים הנראים כסותרים זה את זה ועוד בהפרש של כמה פסוקים?
כתשובה לכך נביא רעיון חסידי בשם הרבי מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בעל ה"אמרי אמת". מבחינת הפשט האמת עם רש"י, אך באמצעות הניסוח הכפול מבקשת התורה לרמוז לנו מסר חינוכי: גם בעמדנו ימים רבים אחר שנמשח המזבח, עלינו לחוש כאילו היום נמשח. כשישראל באים להקריב קרבנות לד' במזבח, דורות רבים אחר חניכתו, ראוי שיחושו כאילו זה עתה נמשח המזבח!
בטבע האנושי, כשפעולה משמחת נעשית לראשונה היא מלווה בהתרגשות, התלהבות ושמחה מיוחדת. אולם, ככל שחוזרים על הפעולה שוב ושוב ההתלהבות דועכת, ההתרגשות מתפוגגת והשמחה נעלמת. לכן, אומרת לנו התורה כי בכל מה שקשור לעבודת ד' מוכרחת להיות שאיפה להתחדשותן של התחושות המיוחדות המאפיינות את הפעם הראשונה.
הדרך להתחדש כל הזמן כנגד השגרה וההרגל בעשיית המצוות היא בהתחזקות בעבודת ד'. צריך להתקדם בעבודת ד', להתכונן אליה, ולהתמלא בתובנות חדשות ומעמיקות בנוגע לד' ולמצוותיו. בדרך זו אפשר להגיע למצוות במעמד רענן, מחודש ועצמתי.
פרשת נשֹא נקראת תמיד בשבת הסמוכה לשבועות, ומסר זה, על הצורך בהתחדשות, מתאים מאוד לחג מתן תורתנו.
חג השבועות נמשך רק יום אחד. זהו יום מיוחד, יום של התרגשות גדולה והתעלות, יום שבו אנו מקבלים את התורה מחדש. בליל שבועות יושבים יהודים - צעירים וזקנים, נשים וגברים, בעלי בתים ותלמידי חכמים - ועוסקים בלימוד תורה בהתלהבות גדולה עד השעות המאוחרות של הלילה ואפילו עד תפילת שחרית!
בסופו של יום גדול ומעורר זה עלינו לשאול את עצמנו: לאן אנו ממשיכים מכאן? האם ההתלהבות הגדולה - שאין להמעיט בערכה - תישאר רק זיכרון מרגש מאותו יום מיוחד, או שתהיה לה המשכיות לשאר ימות השנה? עלינו לשאוף שאת ההתעלות הגדולה של חג מתן תורה נשכיל למשוך גם לשאר ימות השנה הרגילים והאפרוריים, ימים של שגרה והרגל, ושההזדהות עם התורה תהיה מנת חלקנו בכל יום ויום!
אכן, מדובר בשאיפה גדולה ומרוממת שייתכן ורובנו לא נזכה להגשימה בשלמות. אולם, עצם קיומה של שאיפה זו בלבנו, תעוררנו לנסות ולהתחדש ביחסנו לתורה בכל ימות השנה, ותרענן את מפגשנו עם התורה בכל שעה ושעה.
וגם אם אין זוכים בדיוק לאותה התלהבות יוצאת דופן של ליל שבועות - אין להמעיט בערכו של כל צעד וצעד המקרב אליה, אין לזלזל באף זיק של אהבה והזדהות עם התורה חרף השגרה וחיי היום יום.
הבה נשאף ונתאמץ שההתרוממות שאנו חווים ב"זמן מתן תורתנו" תפעם בלבנו גם בימים שלאחריו, ותמשיך ללוותנו גם במשך כל ימות השנה. אכן, לא רק: "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" - אלא גם: "אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ".