הברכות שבקללות
בפרשתנו, מתארת התורה את הברכות המובטחות לישראל כשישמרו את דבר ד', וכן את הקללות שיבואו עליהם אם, חלילה, יחטאו לפניו. הקללות המוזכרות בפרשה הן קשות ביותר, ולמרבה הצער, עם ישראל התנסה במהלך השנים בכולן.
בין העונשים המובאים בפרשתנו, נאמר (דברים כח, סה): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ". בפשטות, מדובר בעונש איום: גלות בארץ זרה, בלי מנוח ורגיעה, נרדפים ומעונים! אולם, חז"ל (בראשית רבה לג, ו) מוצאים בקללה זו פתח ברכה לישראל.
על-מנת שנבין את דבריהם, מפנים אותנו חז"ל אל פרשת נח. כאשר נֹח ביקש לדעת האם הארץ יבשה ממי המבול, וניתן סוף‑סוף לצאת מהתיבה, הוא משלח עורב, ולאחר מכן גם יונה, אך שתיהן שבות אל התיבה, כפי שכותבת התורה (בראשית ח, ח‑ט): "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ...". חז"ל (בראשית רבה לג, ו) מסבירים כי העובדה שהיונה חזרה, היא זו שמלמדת אותנו שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה, והעולם עדיין מוצף במי המבול, שהרי "אילו מצאה מנוח - לא הייתה חוזרת".
כדברים הללו ממש כותבים חז"ל על הנאמר בפרשתנו "וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ": אילו היה לישראל טוב בגלות - הם לא היו חוזרים ארצה, אלא נשארים שם, מתבוללים ואובדים, עד שלא ייזכר שם ישראל עוד, חלילה. בקללה זו טמונה, אפוא, גם ברכה לישראל. עם ישראל לעולם לא ימצא מנוח בחוץ לארץ. כך תשמר נאמנותו לארץ ישראל שתוביל אותו בחזרה אליה.
כשם שלימדונו חז"ל דברים אלו לגבי עם ישראל, כך מפורש בדבריהם גם לגבי ארץ ישראל.
בפרשת "בחוקותי" נאמר: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב) - במבט ראשון, מדובר כאן בקללה חמורה. אמנם, רש"י, בשם חז"ל, פוקח את עינינו להבנה מחודשת של הפסוק: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". בזמן שעם ישראל אינו מוצא מרגוע בגלות, גם הארץ איננה נוהגת כבימים עברו, היא נותרת שממה ואינה מסבירה פנים לעמים השונים המבקשים ליישבה. במשך השנים הרבות מאז החורבן, יושבו חלקים נרחבים בכדור הארץ, וארץ ישראל - חרף הפיכתה לקדושה בעיני הדתות הבינלאומיות הגדולות - נותרה שוממה ובלתי מיושבת!
הרי לנו שוב, שבמה שנראה במבט ראשון כקללה איומה, יש מצד האמת גם ברכה גדולה. מכאן נוכל ללמוד עיקרון יסוד לכלל העונשים שבתורה - בסופו של דבר, מגמתם היא חיובית.
אנו רואים, אפוא, כי כל מה שעושה ד' אכן לטובה. גם מה שנראה במבט ראשון כקללה גרידא - בהסתכלות עמוקה וארוכת טווח, מתגלה כפתח לברכה. כל הקללות בפרשה שלנו מהוות במידה מסוימת ברכה עבורנו, כיון שהן באות לעורר אותנו לתיקון, לברכה. כמובן, עדיף שנגיע לברכה דרך הברכות עצמן, ולא בדרך הארוכה, דרך הקללות והגלות. אך בסופו של דבר - הכל מוביל לטובתם של ישראל.
בפרשתנו, מתארת התורה את הברכות המובטחות לישראל כשישמרו את דבר ד', וכן את הקללות שיבואו עליהם אם, חלילה, יחטאו לפניו. הקללות המוזכרות בפרשה הן קשות ביותר, ולמרבה הצער, עם ישראל התנסה במהלך השנים בכולן.
בין העונשים המובאים בפרשתנו, נאמר (דברים כח, סה): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ". בפשטות, מדובר בעונש איום: גלות בארץ זרה, בלי מנוח ורגיעה, נרדפים ומעונים! אולם, חז"ל (בראשית רבה לג, ו) מוצאים בקללה זו פתח ברכה לישראל.
על-מנת שנבין את דבריהם, מפנים אותנו חז"ל אל פרשת נח. כאשר נֹח ביקש לדעת האם הארץ יבשה ממי המבול, וניתן סוף‑סוף לצאת מהתיבה, הוא משלח עורב, ולאחר מכן גם יונה, אך שתיהן שבות אל התיבה, כפי שכותבת התורה (בראשית ח, ח‑ט): "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ...". חז"ל (בראשית רבה לג, ו) מסבירים כי העובדה שהיונה חזרה, היא זו שמלמדת אותנו שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה, והעולם עדיין מוצף במי המבול, שהרי "אילו מצאה מנוח - לא הייתה חוזרת".
כדברים הללו ממש כותבים חז"ל על הנאמר בפרשתנו "וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ": אילו היה לישראל טוב בגלות - הם לא היו חוזרים ארצה, אלא נשארים שם, מתבוללים ואובדים, עד שלא ייזכר שם ישראל עוד, חלילה. בקללה זו טמונה, אפוא, גם ברכה לישראל. עם ישראל לעולם לא ימצא מנוח בחוץ לארץ. כך תשמר נאמנותו לארץ ישראל שתוביל אותו בחזרה אליה.
כשם שלימדונו חז"ל דברים אלו לגבי עם ישראל, כך מפורש בדבריהם גם לגבי ארץ ישראל.
בפרשת "בחוקותי" נאמר: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב) - במבט ראשון, מדובר כאן בקללה חמורה. אמנם, רש"י, בשם חז"ל, פוקח את עינינו להבנה מחודשת של הפסוק: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". בזמן שעם ישראל אינו מוצא מרגוע בגלות, גם הארץ איננה נוהגת כבימים עברו, היא נותרת שממה ואינה מסבירה פנים לעמים השונים המבקשים ליישבה. במשך השנים הרבות מאז החורבן, יושבו חלקים נרחבים בכדור הארץ, וארץ ישראל - חרף הפיכתה לקדושה בעיני הדתות הבינלאומיות הגדולות - נותרה שוממה ובלתי מיושבת!
הרי לנו שוב, שבמה שנראה במבט ראשון כקללה איומה, יש מצד האמת גם ברכה גדולה. מכאן נוכל ללמוד עיקרון יסוד לכלל העונשים שבתורה - בסופו של דבר, מגמתם היא חיובית.
אנו רואים, אפוא, כי כל מה שעושה ד' אכן לטובה. גם מה שנראה במבט ראשון כקללה גרידא - בהסתכלות עמוקה וארוכת טווח, מתגלה כפתח לברכה. כל הקללות בפרשה שלנו מהוות במידה מסוימת ברכה עבורנו, כיון שהן באות לעורר אותנו לתיקון, לברכה. כמובן, עדיף שנגיע לברכה דרך הברכות עצמן, ולא בדרך הארוכה, דרך הקללות והגלות. אך בסופו של דבר - הכל מוביל לטובתם של ישראל.
