פרשת 'דברים'
לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים
בספר זכריה (ח, יט), אומר הנביא בשם ד', שלעתיד לבוא, כל ימי האבל ייהפכו לימי שמחה:
כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
אין ספק שזוהי נבואה המרנינה את הלב, שהרי אם כך ניבא הנביא, ודאי שכך יקרה. אך יש לשאול על דברים אלו שאלה גדולה: מה הסיבה לכך שהצומות ייהפכו לחגים? ניתן להבין שלעתיד לבוא, כאשר נגיע אל הגאולה השלימה, וייבנה בית המקדש השלישי - שוב לא נצטרך להתאבל ולהתענות, אך מכאן ועד להפוך את ימי האבל לימי חג יש מרחק גדול! מדוע נחגוג דווקא את יום החורבן?
לפני שנענה על שאלה זו, נעיין בנקודה נוספת. הגמרא במסכת מכות (כד, ב) מספרת כי כאשר גדולי החכמים שחיו בסמוך לחורבן הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקודשים הם התחילו לבכות, ואילו רבי עקיבא, באופן מפתיע, התחיל לצחוק. כאשר החכמים שואלים לפשר צחוקו הוא מפנה אותם לדברי הנביא ישעיהו (ישעיהו ח, ב), אשר באחת מנבואתיו מזכיר שני נביאים יחדיו כ"עדים": אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו. רבי עקיבא הסביר כי נבואת הגאולה של זכריה תלויה בקיום נבואת החורבן של אוריה: אילולא שתתקיים נבואת החורבן, לא תוכל נבואת הבניין להתקיים, אך כעת שראינו את נבואת החורבן מתקיימת, אנו בטוחים שנבואת הגאולה מתקיימת.
גם כאן אנו עומדים ותמהים: לולא התקיימה נבואת החורבן, לא היינו זקוקים כלל לנבואת הבניין! אם אין חורבן - אין צורך בבניין! וכי לא היה מוטב שהמִקדש לא ייחרב מאשר שייחרב וייבנה מחדש?!
ניתן לענות על שתי השאלות הללו על-ידי משל. כל בר‑דעת מבין שכשרוצים לחדש שכונה ישנה שבתיה מטים ליפול, מן ההכרח הוא תחילה להחריב את הבתים הישנים. במבט פשוט, החרבת הבתים הישנים היא הרס ושממה, אך האדם שמכיר את התוכנית המלאה, אינו רואה כאן הרס, כי אם את שלב הבנייה הראשוני - הכשרת הקרקע להקמת מבנים משובחים ומשוכללים יותר.
זוהי ההסתכלות הנכונה על כל הצרות והייסורים שחווה עמינו במהלך ההיסטוריה. מטרת כל הצרות והייסורים היא הצמחת מציאות משוכללת ומתוקנת הרבה יותר. כדי להגיע לתקומה גדולה ומשוכללת יותר מהמציאות הישנה, יש הכרח להחריב תחילה את המציאות הישנה המקולקלת. על-פי ההסתכלות הזו מובן כיצד חורבן בית שני הוא אבן הפינה לבית שלישי.
דברים אלו רמוזים בתפילת שמונה-עשרה. בברכה המתייחסת לביאת המשיח אנו אומרים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... מצמיח קרן ישועה". השימוש בלשון "צמיחה" ביחס לגאולה המשיחית מלמד אותנו עקרון חשוב ביותר. תהליך צמיחת הצמח, בתחילתו, כרוך בריקבון. הזרע שוקע באדמה, בבוץ, הולך ונרקב. אם נעצור כאן נראה תמונת שממון והרס, אך זהו רק שלב בתהליך. מתוך ריקבון זה יוצאים שורשים ולאחר מכן גבעול קטן, אשר יצמח ויעלה מעלה‑מעלה וייהפך לצמח יפה וגדול. כך גם בתהליך הגאולה – מתוך החורבן צומחת המציאות המשופרת והמשוכללת, כפי שהיא צריכה להיות.
זו הסיבה לכך שהצומות ייהפכו לחגים - כשנגיע לגאולה השלימה נבין שהגענו אליה אך ורק כתוצאה ממה שעבר עלינו - אז נוכל לתפוס שכל מה שעבר עלינו היה בכדי להביאנו למקום בו אנו נמצאים כעת. זוהי טענת רבי עקיבא לחבריו - ללא נבואת החורבן - אי אפשר להגיע לנבואת הבניין השלם, בכך ניחם רבי עקיבא את חבריו.
זו האמת על הצומות, שתתברר לנו עם גאולתנו השלימה. בינתיים איננו חשים בכך, יש צום ואבל, אך עם כל מלוא האבל והכאב, מבטו העמוק של רבי עקיבא רומז לנו כבר עכשיו לאן הכל מוביל. עניינו האמיתי של החורבן הוא להרוס ולהחריב את השלילה והקלקול, לבטל את הרע ולהוביל לטוב הגדול ביותר, שיתגלה בבניין השלם והנצחי של בית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו, אמן!
לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים
בספר זכריה (ח, יט), אומר הנביא בשם ד', שלעתיד לבוא, כל ימי האבל ייהפכו לימי שמחה:
כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
אין ספק שזוהי נבואה המרנינה את הלב, שהרי אם כך ניבא הנביא, ודאי שכך יקרה. אך יש לשאול על דברים אלו שאלה גדולה: מה הסיבה לכך שהצומות ייהפכו לחגים? ניתן להבין שלעתיד לבוא, כאשר נגיע אל הגאולה השלימה, וייבנה בית המקדש השלישי - שוב לא נצטרך להתאבל ולהתענות, אך מכאן ועד להפוך את ימי האבל לימי חג יש מרחק גדול! מדוע נחגוג דווקא את יום החורבן?
לפני שנענה על שאלה זו, נעיין בנקודה נוספת. הגמרא במסכת מכות (כד, ב) מספרת כי כאשר גדולי החכמים שחיו בסמוך לחורבן הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקודשים הם התחילו לבכות, ואילו רבי עקיבא, באופן מפתיע, התחיל לצחוק. כאשר החכמים שואלים לפשר צחוקו הוא מפנה אותם לדברי הנביא ישעיהו (ישעיהו ח, ב), אשר באחת מנבואתיו מזכיר שני נביאים יחדיו כ"עדים": אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו. רבי עקיבא הסביר כי נבואת הגאולה של זכריה תלויה בקיום נבואת החורבן של אוריה: אילולא שתתקיים נבואת החורבן, לא תוכל נבואת הבניין להתקיים, אך כעת שראינו את נבואת החורבן מתקיימת, אנו בטוחים שנבואת הגאולה מתקיימת.
גם כאן אנו עומדים ותמהים: לולא התקיימה נבואת החורבן, לא היינו זקוקים כלל לנבואת הבניין! אם אין חורבן - אין צורך בבניין! וכי לא היה מוטב שהמִקדש לא ייחרב מאשר שייחרב וייבנה מחדש?!
ניתן לענות על שתי השאלות הללו על-ידי משל. כל בר‑דעת מבין שכשרוצים לחדש שכונה ישנה שבתיה מטים ליפול, מן ההכרח הוא תחילה להחריב את הבתים הישנים. במבט פשוט, החרבת הבתים הישנים היא הרס ושממה, אך האדם שמכיר את התוכנית המלאה, אינו רואה כאן הרס, כי אם את שלב הבנייה הראשוני - הכשרת הקרקע להקמת מבנים משובחים ומשוכללים יותר.
זוהי ההסתכלות הנכונה על כל הצרות והייסורים שחווה עמינו במהלך ההיסטוריה. מטרת כל הצרות והייסורים היא הצמחת מציאות משוכללת ומתוקנת הרבה יותר. כדי להגיע לתקומה גדולה ומשוכללת יותר מהמציאות הישנה, יש הכרח להחריב תחילה את המציאות הישנה המקולקלת. על-פי ההסתכלות הזו מובן כיצד חורבן בית שני הוא אבן הפינה לבית שלישי.
דברים אלו רמוזים בתפילת שמונה-עשרה. בברכה המתייחסת לביאת המשיח אנו אומרים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... מצמיח קרן ישועה". השימוש בלשון "צמיחה" ביחס לגאולה המשיחית מלמד אותנו עקרון חשוב ביותר. תהליך צמיחת הצמח, בתחילתו, כרוך בריקבון. הזרע שוקע באדמה, בבוץ, הולך ונרקב. אם נעצור כאן נראה תמונת שממון והרס, אך זהו רק שלב בתהליך. מתוך ריקבון זה יוצאים שורשים ולאחר מכן גבעול קטן, אשר יצמח ויעלה מעלה‑מעלה וייהפך לצמח יפה וגדול. כך גם בתהליך הגאולה – מתוך החורבן צומחת המציאות המשופרת והמשוכללת, כפי שהיא צריכה להיות.
זו הסיבה לכך שהצומות ייהפכו לחגים - כשנגיע לגאולה השלימה נבין שהגענו אליה אך ורק כתוצאה ממה שעבר עלינו - אז נוכל לתפוס שכל מה שעבר עלינו היה בכדי להביאנו למקום בו אנו נמצאים כעת. זוהי טענת רבי עקיבא לחבריו - ללא נבואת החורבן - אי אפשר להגיע לנבואת הבניין השלם, בכך ניחם רבי עקיבא את חבריו.
זו האמת על הצומות, שתתברר לנו עם גאולתנו השלימה. בינתיים איננו חשים בכך, יש צום ואבל, אך עם כל מלוא האבל והכאב, מבטו העמוק של רבי עקיבא רומז לנו כבר עכשיו לאן הכל מוביל. עניינו האמיתי של החורבן הוא להרוס ולהחריב את השלילה והקלקול, לבטל את הרע ולהוביל לטוב הגדול ביותר, שיתגלה בבניין השלם והנצחי של בית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו, אמן!
