"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד"
בפרשתנו, פרשת "נצבים", כותבת התורה (דברים ל, יא‑טו): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מהי: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת", שכל-כך קרובה אלינו?
בשאלה זו נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י מבין שהכוונה היא לתורה כולה, ואילו הרמב"ן (על פסוק יא) סבור שהכוונה למצות התשובה, בה עסקה התורה בסמיכות לפסוקים הללו.
ניתן לראות את שני הפירושים הללו כשני צדדים של אותו מטבע. מצות התשובה איננה עוד אחת ממצוות התורה, היא מתייחסת לתורה כולה, שהרי היא מהווה תיקון לכל אחת ממצוות התורה. לתורה ישנם שני צדדים: צד של לכתחילה - שמירת מצוות התורה, וצד של בדיעבד - תשובה על אי שמירת המצוות. אם כן, דברי רש"י והרמב"ן משלימים איש את רעהו: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" - היינו, שמירת התורה לכתחילה ותשובה על אי שמירתה בדיעבד - "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא".
ואכן, מצוות התשובה קרובה אלינו, כפי שמלמדים אותנו רבותינו (קידושין מט, ב) שאפילו על ידי הרהור תשובה אדם יכול להיחשב צדיק גמור, אף שלפני רגעים מספר עוד נחשב לרשע גמור! באמצעות מצוות התשובה יכול החוטא לשוב ממרחקים עד ד' א־לוהיו ממש, עד לפני כיסא הכבוד. לא משנה כמה רחוק הלך החוטא, כמה פשע ועווה, כמה טינף את עצמו בטומאת העוונות והתרחק מבוראו - תמיד בכוחה של התשובה לקרבו עד ד' א־לוהיו, כבן אהוב.
התשובה היא מתנה גדולה שקיבלנו מריבונו של עולם. אמנם כל מה שבנו - גופנו, נפשנו, כוחותינו וכישרונותינו - כולם מתנת חסד המה, אך התשובה היא מתנת החסד הגדולה מכולם!
בהיגיון אנושי, רגיל, על-פי מידת הדין, לא תיתכן תשובה. אם אדם עשה אדם מעשים נוראים, עבר על חטאים קשים בעזות מצח, הייתכן כי הרהור קל יכפר על עוונות רבים וקשים מנשוא?! האם יכול הרהור בלבד להפוך אדם מ"רשע גמור" ל"צדיק גמור"?! כיצד יכולה מחשבה בלבד לבטל מעשים חמורים שנעשו בפועל? בנוסף, החטא הוא מעשה שהאדם עשה בעבר, ולא ניתן להבין בשכל כיצד מעשה אותו עושה האדם בהווה יכול לפעול על דברים שהתרחשו בעבר.
אמנם, למרות שהדבר נוגד ההיגיון, העניק לנו הקב"ה מתנת חסד – האפשרות לשוב בתשובה. אחרי כל מה שעשה האדם - יש בידו לפתוח דף חדש, לנקות מעצמו את כל הלכלוך והזוהמה ולהתחיל מחדש. האין זו מתנה בלתי רגילה?! היעלה על הדעת שלא ננצל מתנה מדהימה זו?!
זה, אפוא, מה שאומרת לנו התורה בפרשתנו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" - אף שנראה שמצות התשובה היא נפלאה ורחוקה מאתנו, באמת - "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
בפרשתנו, פרשת "נצבים", כותבת התורה (דברים ל, יא‑טו): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מהי: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת", שכל-כך קרובה אלינו?
בשאלה זו נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י מבין שהכוונה היא לתורה כולה, ואילו הרמב"ן (על פסוק יא) סבור שהכוונה למצות התשובה, בה עסקה התורה בסמיכות לפסוקים הללו.
ניתן לראות את שני הפירושים הללו כשני צדדים של אותו מטבע. מצות התשובה איננה עוד אחת ממצוות התורה, היא מתייחסת לתורה כולה, שהרי היא מהווה תיקון לכל אחת ממצוות התורה. לתורה ישנם שני צדדים: צד של לכתחילה - שמירת מצוות התורה, וצד של בדיעבד - תשובה על אי שמירת המצוות. אם כן, דברי רש"י והרמב"ן משלימים איש את רעהו: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" - היינו, שמירת התורה לכתחילה ותשובה על אי שמירתה בדיעבד - "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא".
ואכן, מצוות התשובה קרובה אלינו, כפי שמלמדים אותנו רבותינו (קידושין מט, ב) שאפילו על ידי הרהור תשובה אדם יכול להיחשב צדיק גמור, אף שלפני רגעים מספר עוד נחשב לרשע גמור! באמצעות מצוות התשובה יכול החוטא לשוב ממרחקים עד ד' א־לוהיו ממש, עד לפני כיסא הכבוד. לא משנה כמה רחוק הלך החוטא, כמה פשע ועווה, כמה טינף את עצמו בטומאת העוונות והתרחק מבוראו - תמיד בכוחה של התשובה לקרבו עד ד' א־לוהיו, כבן אהוב.
התשובה היא מתנה גדולה שקיבלנו מריבונו של עולם. אמנם כל מה שבנו - גופנו, נפשנו, כוחותינו וכישרונותינו - כולם מתנת חסד המה, אך התשובה היא מתנת החסד הגדולה מכולם!
בהיגיון אנושי, רגיל, על-פי מידת הדין, לא תיתכן תשובה. אם אדם עשה אדם מעשים נוראים, עבר על חטאים קשים בעזות מצח, הייתכן כי הרהור קל יכפר על עוונות רבים וקשים מנשוא?! האם יכול הרהור בלבד להפוך אדם מ"רשע גמור" ל"צדיק גמור"?! כיצד יכולה מחשבה בלבד לבטל מעשים חמורים שנעשו בפועל? בנוסף, החטא הוא מעשה שהאדם עשה בעבר, ולא ניתן להבין בשכל כיצד מעשה אותו עושה האדם בהווה יכול לפעול על דברים שהתרחשו בעבר.
אמנם, למרות שהדבר נוגד ההיגיון, העניק לנו הקב"ה מתנת חסד – האפשרות לשוב בתשובה. אחרי כל מה שעשה האדם - יש בידו לפתוח דף חדש, לנקות מעצמו את כל הלכלוך והזוהמה ולהתחיל מחדש. האין זו מתנה בלתי רגילה?! היעלה על הדעת שלא ננצל מתנה מדהימה זו?!
זה, אפוא, מה שאומרת לנו התורה בפרשתנו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" - אף שנראה שמצות התשובה היא נפלאה ורחוקה מאתנו, באמת - "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
