לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!
פרשת "כי תצא" היא אחת הפרשות העשירות ביותר במגוון מצוותיה. בין שלל המצוות בפרשה, נבקש להתמקד במצות השבת אבדה, הכוללת הדרכה מוסרית מיוחדת: לא רק שאסור לאדם לגרום נזק לממון חברו, אלא מוטלת עליו גם האחריות לסייע לו בשמירה עליו. התורה דורשת מאתנו אכפתיות כלפי הזולת ורכושו - "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!" (דברים כב, ג).
מצות השבת אבדה מופיעה כבר בחומש שמות, בפרשת "משפטים" (שמות כג, ד). הרמב"ן, בפירושו לפרשתנו (דברים כב, א), מסביר כי הציווי בפרשתנו מוסיף על הציווי בחומש שמות: בחומש שמות מדובר על בעל חיים שתעה בדרכו, היינו, נטה מעט מן הדרך, ונקל להשיבו על ידי הכוונתו לכיוון הנכון. בפרשה שלנו מופיעה דרישה גבוהה יותר, היא מתייחסת למקרה שבעל החיים של החבר נידח, איבד לחלוטין את דרכו, כך שנדרשים מאמצים גדולים וזמן רב על מנת להשיבו למקומו.
המאמץ הגדול הנדרש מאיתנו במצוות השבת אבדה מתבטא בדינים נוספים. נתאר לעצמנו מקרה בו פלוני מצא את שה חברו הרחק מביתו. הוא התאמץ, טרח, והשיבו לחברו כמצוות התורה. והנה, יומיים לאחר מכן, הוא מוצא את אותו השה במקום אחר. שוב טורח ועמל אותו אדם כדי להשיבו לרעהו. אם ייתקל אותו אדם בשה עיקש זה תועה במקום אחר פעם נוספת, סביר להניח שהוא יאמר לעצמו: "מספיק! כמה עליי לטרוח עבור שה זה! די לי שהשבתיו פעם ופעמיים וקיימתי בכך את מצות התורה, מעתה והלאה אני פטור!". אמנם הגמרא (בבא מציעא, לא, א) מלמדת כי החיוב להחזיר את האבדה הוא תמידי: "'הָשֵׁב' - אפילו מאה פעמים משמע". אף שהדבר דורש מאמץ רב, התורה מורה לנו לטרוח שוב ושוב, ולהשיב את האבדה לחברינו.
כאשר נעיין בדבר נראה כי מצות השבת אבדה איננה מצטמצמת רק להשבת רכוש חברו, היא כוללת בקרבה גם את חובת השבת החבר עצמו, כפי שדורשים חז"ל (ספרי דברים, רכג): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" - אף את עצמו אתה משיב לו.
לאור דברים אלו, נוכל ללמוד קל וחומר: אם את גוף חברו אנו מצווים להשיב, ואפילו את רכושו - על אחת כמה וכמה שחובה עלינו לסייע עד כמה שניתן בהשבת נשמת חברו, בהשבת האדם אל העצמיות המקורית שלו, אל החיבור היסודי שלו, אל עצמו! אדם התועה בדרכו - מצוה לכוונו לדרך שתובילנו לייעדו. כך גם אדם התועה בדרכו הרוחנית בחיים, והינו הולך בדרכים זרות, המובילות אותו הרחק הרחק מייעוד חייו - מצוה לסייעו במציאת הדרך הנכונה בחיים.
ה"אור החיים" הקדוש בפירושו לפרשתנו (דברים כב, א), מוסיף רובד נוסף, וכותב כי כאשר האדם סר מדרך הישר, כביכול המאבד הוא הקדוש-ברוך-הוא, שאיבד את עם ישראל. בהשבת האדם אל ד', אנו מקיימים מצות השבת אבדתו של בורא עולם!
נמצאנו למדים כי מצות השבת אבדה היא מן המצוות הגדולות והמיוחדות לדורנו : להשיב את האמונה, את הנשמה. אכן, הדבר דורש עמל רב ומלווה בטרחה לא מועטה, אך זוהי אחת הדרישות מאתנו בדור הזה.
אמנם, יכול אדם לטעון: "מי אני ומה כוחי, כיצד אוכל להשיב אדם לדרכו, והנה הוא מרוחק כל כך ממנה; הוא רגיל לחיים מסוימים, לתפיסות עולם שונות - לא חבל להשקיע מאמצים רבים כל כך שתוצאתם זעירה ומסופקת?".
אכן, הדבר איננו פשוט כלל, אך זוהי הדרישה מאתנו. יש צורך בעמל רב, ביגיעה ובטרחה רבה עד מאוד. "אפילו מאה פעמים" יש לעסוק במצוה זו - צריך לנסות ולנסות עד אינסוף, ולזכור, כפי שכותב הרב זצ"ל באגרותיו (איגרות הראי"ה ב, עמוד קנג) כי: "אפילו אם יגרום כוח ההתקרבות, שרעיון כל דהו של תשובה מיראה או מאהבה יתכנס בלבבם על רגע אחד - כדאי כל הטורח שבעולם".
---
פרשת "כי תצא" היא אחת הפרשות העשירות ביותר במגוון מצוותיה. בין שלל המצוות בפרשה, נבקש להתמקד במצות השבת אבדה, הכוללת הדרכה מוסרית מיוחדת: לא רק שאסור לאדם לגרום נזק לממון חברו, אלא מוטלת עליו גם האחריות לסייע לו בשמירה עליו. התורה דורשת מאתנו אכפתיות כלפי הזולת ורכושו - "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!" (דברים כב, ג).
מצות השבת אבדה מופיעה כבר בחומש שמות, בפרשת "משפטים" (שמות כג, ד). הרמב"ן, בפירושו לפרשתנו (דברים כב, א), מסביר כי הציווי בפרשתנו מוסיף על הציווי בחומש שמות: בחומש שמות מדובר על בעל חיים שתעה בדרכו, היינו, נטה מעט מן הדרך, ונקל להשיבו על ידי הכוונתו לכיוון הנכון. בפרשה שלנו מופיעה דרישה גבוהה יותר, היא מתייחסת למקרה שבעל החיים של החבר נידח, איבד לחלוטין את דרכו, כך שנדרשים מאמצים גדולים וזמן רב על מנת להשיבו למקומו.
המאמץ הגדול הנדרש מאיתנו במצוות השבת אבדה מתבטא בדינים נוספים. נתאר לעצמנו מקרה בו פלוני מצא את שה חברו הרחק מביתו. הוא התאמץ, טרח, והשיבו לחברו כמצוות התורה. והנה, יומיים לאחר מכן, הוא מוצא את אותו השה במקום אחר. שוב טורח ועמל אותו אדם כדי להשיבו לרעהו. אם ייתקל אותו אדם בשה עיקש זה תועה במקום אחר פעם נוספת, סביר להניח שהוא יאמר לעצמו: "מספיק! כמה עליי לטרוח עבור שה זה! די לי שהשבתיו פעם ופעמיים וקיימתי בכך את מצות התורה, מעתה והלאה אני פטור!". אמנם הגמרא (בבא מציעא, לא, א) מלמדת כי החיוב להחזיר את האבדה הוא תמידי: "'הָשֵׁב' - אפילו מאה פעמים משמע". אף שהדבר דורש מאמץ רב, התורה מורה לנו לטרוח שוב ושוב, ולהשיב את האבדה לחברינו.
כאשר נעיין בדבר נראה כי מצות השבת אבדה איננה מצטמצמת רק להשבת רכוש חברו, היא כוללת בקרבה גם את חובת השבת החבר עצמו, כפי שדורשים חז"ל (ספרי דברים, רכג): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" - אף את עצמו אתה משיב לו.
לאור דברים אלו, נוכל ללמוד קל וחומר: אם את גוף חברו אנו מצווים להשיב, ואפילו את רכושו - על אחת כמה וכמה שחובה עלינו לסייע עד כמה שניתן בהשבת נשמת חברו, בהשבת האדם אל העצמיות המקורית שלו, אל החיבור היסודי שלו, אל עצמו! אדם התועה בדרכו - מצוה לכוונו לדרך שתובילנו לייעדו. כך גם אדם התועה בדרכו הרוחנית בחיים, והינו הולך בדרכים זרות, המובילות אותו הרחק הרחק מייעוד חייו - מצוה לסייעו במציאת הדרך הנכונה בחיים.
ה"אור החיים" הקדוש בפירושו לפרשתנו (דברים כב, א), מוסיף רובד נוסף, וכותב כי כאשר האדם סר מדרך הישר, כביכול המאבד הוא הקדוש-ברוך-הוא, שאיבד את עם ישראל. בהשבת האדם אל ד', אנו מקיימים מצות השבת אבדתו של בורא עולם!
נמצאנו למדים כי מצות השבת אבדה היא מן המצוות הגדולות והמיוחדות לדורנו : להשיב את האמונה, את הנשמה. אכן, הדבר דורש עמל רב ומלווה בטרחה לא מועטה, אך זוהי אחת הדרישות מאתנו בדור הזה.
אמנם, יכול אדם לטעון: "מי אני ומה כוחי, כיצד אוכל להשיב אדם לדרכו, והנה הוא מרוחק כל כך ממנה; הוא רגיל לחיים מסוימים, לתפיסות עולם שונות - לא חבל להשקיע מאמצים רבים כל כך שתוצאתם זעירה ומסופקת?".
אכן, הדבר איננו פשוט כלל, אך זוהי הדרישה מאתנו. יש צורך בעמל רב, ביגיעה ובטרחה רבה עד מאוד. "אפילו מאה פעמים" יש לעסוק במצוה זו - צריך לנסות ולנסות עד אינסוף, ולזכור, כפי שכותב הרב זצ"ל באגרותיו (איגרות הראי"ה ב, עמוד קנג) כי: "אפילו אם יגרום כוח ההתקרבות, שרעיון כל דהו של תשובה מיראה או מאהבה יתכנס בלבבם על רגע אחד - כדאי כל הטורח שבעולם".
---
