יש בידים של כל אחד ואחד מאיתנו כח אדיר – לקדש ולרומם את המציאות הגשמית
פרשת 'תרומה'
בתחילת פרשתנו, פרשת תרומה, מצווה הקב"ה את משה לומר לבני ישראל לתת נדבות עבור בניית המשכן. כאשר מתבוננים בפסוקים, ניתן לשים לב לפּוֹעַל שחוזר על עצמו מספר פעמים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם...". מדוע השתמשה התורה בפּוֹעַל זה, ולא אמרה, לדוגמא, 'תקחו את נדבתי'? נראה כי רצונה של התורה הוא להדגיש כי עלינו לרומם את המציאות החומרית. השימוש בחומרים השונים עבור בניית המשכן מרוממת ומעלה אותם, ומשנה את מעמדם מסתם חומרי גלם רגילים לתשמישי קדושה.
ה"שפת-אמת", מביא את דברי סבו, בעל "חידושי הרי"ם", שמבאר כי התרומה איננה יוצקת משמעות בדבר שהוקדש בלבד, אלא היא מרוממת ונותנת ערך ומשמעות גם למה שלא הוקדש. על-פי דברים אלו ניתן להסביר בצורה עמוקה יותר את דברי התורה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כלומר, על-ידי הפרשת חלק מרכושנו עבור עשיית המקדש, מתקדשת המציאות כולה, ואנו זוכים שהקב"ה ישרה בתוכנו.
דברים אלו נכונים לא רק לגבי בניית המקדש, אלא גם לגבי חיי היום-יום שלנו. אנחנו מצווים להרים ולקדש את כל המציאות, על-ידי שימוש במציאות הגשמית לדברים שבקדושה. נמצא שיש בידים של כל אחד ואחד מאיתנו כח אדיר – לקדש ולרומם את המציאות הגשמית. הכח הזה מבטא את משימתנו בעולם הזה: לגלות את ערכה האמיתי של המציאות, ולהביא לכך שהיא תשמש לתכליתה האמיתית – לקדושה.
ואכן, בתום פרשת הבריאה (בראשית ב, ג) כותבת התורה: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". חז"ל מדייקים (תנחומא, בראשית יז) כי התורה לא כתבה את דבריה בלשון עבר: 'אשר ברא א-לוהים ועשה', אלא היא נקטה לשון עתיד, להורות על כך שאחרי שהקב"ה סיים את מלאכת הבריאה, מוטלת עלינו המשך המלאכה: "אשר ברא א-להים לעשות – זה בית המקדש העתיד להיות". אף על פי שבאופן פשוט, כוונתם של חז"ל היא לחובתנו לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית בירושלים, המשמעות הרחבה יותר של הדברים היא שעל כל אחד ואחד מוטל לבנות את בית המקדש הפרטי שלו, לקדש את המציאות על ידי עבודת ד' שלו. כל אחד מאתנו צריך להיות מעין כוהן גדול, העובד את עבודת ד' במקדש חייו. זהו התפקיד הגדול המוטל עלינו – להפוך את הבריאה כולה למקדש!
בתחילת פרשתנו, פרשת תרומה, מצווה הקב"ה את משה לומר לבני ישראל לתת נדבות עבור בניית המשכן. כאשר מתבוננים בפסוקים, ניתן לשים לב לפּוֹעַל שחוזר על עצמו מספר פעמים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם...". מדוע השתמשה התורה בפּוֹעַל זה, ולא אמרה, לדוגמא, 'תקחו את נדבתי'? נראה כי רצונה של התורה הוא להדגיש כי עלינו לרומם את המציאות החומרית. השימוש בחומרים השונים עבור בניית המשכן מרוממת ומעלה אותם, ומשנה את מעמדם מסתם חומרי גלם רגילים לתשמישי קדושה.
ה"שפת-אמת", מביא את דברי סבו, בעל "חידושי הרי"ם", שמבאר כי התרומה איננה יוצקת משמעות בדבר שהוקדש בלבד, אלא היא מרוממת ונותנת ערך ומשמעות גם למה שלא הוקדש. על-פי דברים אלו ניתן להסביר בצורה עמוקה יותר את דברי התורה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כלומר, על-ידי הפרשת חלק מרכושנו עבור עשיית המקדש, מתקדשת המציאות כולה, ואנו זוכים שהקב"ה ישרה בתוכנו.
דברים אלו נכונים לא רק לגבי בניית המקדש, אלא גם לגבי חיי היום-יום שלנו. אנחנו מצווים להרים ולקדש את כל המציאות, על-ידי שימוש במציאות הגשמית לדברים שבקדושה. נמצא שיש בידים של כל אחד ואחד מאיתנו כח אדיר – לקדש ולרומם את המציאות הגשמית. הכח הזה מבטא את משימתנו בעולם הזה: לגלות את ערכה האמיתי של המציאות, ולהביא לכך שהיא תשמש לתכליתה האמיתית – לקדושה.
ואכן, בתום פרשת הבריאה (בראשית ב, ג) כותבת התורה: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". חז"ל מדייקים (תנחומא, בראשית יז) כי התורה לא כתבה את דבריה בלשון עבר: 'אשר ברא א-לוהים ועשה', אלא היא נקטה לשון עתיד, להורות על כך שאחרי שהקב"ה סיים את מלאכת הבריאה, מוטלת עלינו המשך המלאכה: "אשר ברא א-להים לעשות – זה בית המקדש העתיד להיות". אף על פי שבאופן פשוט, כוונתם של חז"ל היא לחובתנו לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית בירושלים, המשמעות הרחבה יותר של הדברים היא שעל כל אחד ואחד מוטל לבנות את בית המקדש הפרטי שלו, לקדש את המציאות על ידי עבודת ד' שלו. כל אחד מאתנו צריך להיות מעין כוהן גדול, העובד את עבודת ד' במקדש חייו. זהו התפקיד הגדול המוטל עלינו – להפוך את הבריאה כולה למקדש!
