פרשת 'חקת'
וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע
בפרשתנו מגיעים עם ישראל לקָדֵשׁ שבמדבר צין, שם אוזלים להם מי השתיה. כתוצאה מכך, העם נקהל על משה ואהרון, דורש מים, ומביע חרטה על יציאתו ממצרים. משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם מתגלה אליהם הקדוש ברוך הוא ושולח אותם להוציא מים לישראל מן הסלע. משה כמובן מציית לדבר ד': הוא לוקח את מטהו, מקהיל עם אהרון את כל העדה אל פני הסלע ומוציא להם מים ממנו.
למרבה הפלא, נתקלים משה ואהרון בתגובה חריפה מאוד מצד הקדוש ברוך הוא על מעשיהם, ומואשמים בחוסר אמונה בד' ובמניעה מקידוש שמו לעיני בני ישראל. בנוסף לנזיפה החמורה אותה מקבלים משה ואהרון, הם גם נענשים שלא יביאו את עם-ישראל אל ארצם.
במה חטאו משה ואהרון? בקושי אמיתי זה דנו גדולי ישראל בכל הדורות. רש"י, על פי דברי חז"ל, הסביר כי בניגוד לציוויו של ד': "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם", משה היכה אותו: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".
על דברים אלו יש לשאול: האם על שגיאה קלה שכזו יש להעניש עונש כה חמור? בנוסף, לא ברור כיצד שינוי זה מנע קידוש השם – הרי בין כך ובין כך מדובר בנס גדול ואדיר, שבוודאי יפקח את עיני העם להכיר בכוחו של הקדוש ברוך הוא! גם לנקודה זו מתייחס רש"י בהמשך דבריו: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא - הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים – מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו!". כלומר, הוצאת המים מהסלע לא נועדה רק לסיפוק מים לעדה, ואפילו לא רק להמחיש שד' יכול להוציא "מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (דברים ח, טו). בדרך הוצאת המים מן הסלע ביקש הקדוש ברוך הוא להעביר מסר חינוכי לישראל.
אילו הסלע היה מוציא מים אחרי דיבורו של משה איתו, היו ישראל לוקחים מוסר: את רצון ד' יש לקיים כששומעים אותו, ולא רק מחמת יראת עונש, מפחד מפני הכאה. המהר"ל (גור אריה, במדבר כ, יב), מבאר בהרחבה מסר זה: אמונה שלמה באה לידי ביטוי בעבודת ד' הנעשית בשמחה, מתוך רצון חופשי, ולא מכפייה ואונס. כשאדם עושה משהו בכפייה, ניכר שאינו חפץ באמת בדבר ושאמונתו חסרה, אך כשעושה המצוה בשמחה ובחפץ לב באה לידי ביטוי אהבתו למצוהו.
הקדוש ברוך הוא ביקש להמחיש לישראל שרצונו בעבודה בשמחה, ובאמונה הנובעת מרצון אמיתי, ולא מתוך כפייה ואונס. על כן ציווה ד' על משה לדבר אל הסלע ולא להכות בו. אין כאן הבדל של מה בכך - דיבור או הכאה, כי אם הבדל ערכי‑עקרוני.
מדברים אלו נוכל ללמוד מסר חשוב מאוד לדורנו. לצערנו, ישנם יהודים הרחוקים מהתורה וממצוותיה, מקצתם אף דומים מבחינה חיצונית לסלע, ונראה כי אין כל יכולת לדבר אליהם. אומר לנו הקב"ה: "ודיברתם אל הסלע" – הסלע הוא עטיפה חיצונית, שבתוכה נמצאת נשמה. אסור לנו להתייאש, אלא להוסיף ולדבר, עד שיצאו לעין-כול מתוך הסלע "מַיִם רַבִּים".
וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע
בפרשתנו מגיעים עם ישראל לקָדֵשׁ שבמדבר צין, שם אוזלים להם מי השתיה. כתוצאה מכך, העם נקהל על משה ואהרון, דורש מים, ומביע חרטה על יציאתו ממצרים. משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם מתגלה אליהם הקדוש ברוך הוא ושולח אותם להוציא מים לישראל מן הסלע. משה כמובן מציית לדבר ד': הוא לוקח את מטהו, מקהיל עם אהרון את כל העדה אל פני הסלע ומוציא להם מים ממנו.
למרבה הפלא, נתקלים משה ואהרון בתגובה חריפה מאוד מצד הקדוש ברוך הוא על מעשיהם, ומואשמים בחוסר אמונה בד' ובמניעה מקידוש שמו לעיני בני ישראל. בנוסף לנזיפה החמורה אותה מקבלים משה ואהרון, הם גם נענשים שלא יביאו את עם-ישראל אל ארצם.
במה חטאו משה ואהרון? בקושי אמיתי זה דנו גדולי ישראל בכל הדורות. רש"י, על פי דברי חז"ל, הסביר כי בניגוד לציוויו של ד': "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם", משה היכה אותו: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".
על דברים אלו יש לשאול: האם על שגיאה קלה שכזו יש להעניש עונש כה חמור? בנוסף, לא ברור כיצד שינוי זה מנע קידוש השם – הרי בין כך ובין כך מדובר בנס גדול ואדיר, שבוודאי יפקח את עיני העם להכיר בכוחו של הקדוש ברוך הוא! גם לנקודה זו מתייחס רש"י בהמשך דבריו: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא - הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים – מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו!". כלומר, הוצאת המים מהסלע לא נועדה רק לסיפוק מים לעדה, ואפילו לא רק להמחיש שד' יכול להוציא "מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (דברים ח, טו). בדרך הוצאת המים מן הסלע ביקש הקדוש ברוך הוא להעביר מסר חינוכי לישראל.
אילו הסלע היה מוציא מים אחרי דיבורו של משה איתו, היו ישראל לוקחים מוסר: את רצון ד' יש לקיים כששומעים אותו, ולא רק מחמת יראת עונש, מפחד מפני הכאה. המהר"ל (גור אריה, במדבר כ, יב), מבאר בהרחבה מסר זה: אמונה שלמה באה לידי ביטוי בעבודת ד' הנעשית בשמחה, מתוך רצון חופשי, ולא מכפייה ואונס. כשאדם עושה משהו בכפייה, ניכר שאינו חפץ באמת בדבר ושאמונתו חסרה, אך כשעושה המצוה בשמחה ובחפץ לב באה לידי ביטוי אהבתו למצוהו.
הקדוש ברוך הוא ביקש להמחיש לישראל שרצונו בעבודה בשמחה, ובאמונה הנובעת מרצון אמיתי, ולא מתוך כפייה ואונס. על כן ציווה ד' על משה לדבר אל הסלע ולא להכות בו. אין כאן הבדל של מה בכך - דיבור או הכאה, כי אם הבדל ערכי‑עקרוני.
מדברים אלו נוכל ללמוד מסר חשוב מאוד לדורנו. לצערנו, ישנם יהודים הרחוקים מהתורה וממצוותיה, מקצתם אף דומים מבחינה חיצונית לסלע, ונראה כי אין כל יכולת לדבר אליהם. אומר לנו הקב"ה: "ודיברתם אל הסלע" – הסלע הוא עטיפה חיצונית, שבתוכה נמצאת נשמה. אסור לנו להתייאש, אלא להוסיף ולדבר, עד שיצאו לעין-כול מתוך הסלע "מַיִם רַבִּים".
