פרשת 'עקב'
הָאָרֶץ הַטֹּבָה
בסופה של פרשת השבוע שלנו, מספרת לנו התורה על ייחודה של ארץ ישראל. לשם כך, מעמידה התורה אחד כנגד השני – את הארץ ממנה יצאנו, אל מול הארץ אליה אנו עתידים להיכנס.
התורה מתארת את ארץ מצרים כך: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק". כלומר, השקיית השדות בארץ מצרים נעשית על-ידי חפירת תעלות מן הנילוס. רש"י מסביר כי פעולה זו היתה כרוכה בטורח רב: "וצריך אתה לנדוד משנתך ולעמול". בנוסף, גם אחרי עבודה קשה זו, מכיוון שמדובר על חפירת תעלות, הרי שרק "הנמוך שותה ולא הגבוה", ואם ברצונך במים גם במקומות הגבוהים עליך לטרוח טרחה נוספת, "ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה".
לעומת זאת, אומרת לנו התורה כי בארץ ישראל המצב שונה: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". כלומר, בארץ ישראל אין צורך בכל הטרחה המרובה הזו כיוון שהשדות מושקות על-ידי הגשם, וכפי שמתאר רש"י: "אתה ישן על מיטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת".
תיאור המציאות בארץ ישראל אכן נראה כאידילי, אך עלינו לשאול את עצמנו בצורה כנה: האם המצב באמת כל-כך פשוט? הרי לא מדובר על איזושהי ממטרה אותה יכול האדם לפתוח ברגע שהוא נשכב על מיטתו. אנו יודעים כי קיימות לעתים שנות בצורת, בהם לא יורד גשם כלל. נראה כי כל חקלאי היה מעדיף את המציאות במצרים, חרף העבודה הקשה הנצרכת לשם השקאת השדות, כיוון שקיימת לו וודאות כי תמיד יהיו לו מים להשקיה. לעומת זאת, בארץ ישראל, כל חקלאי עומד בתחילת כל שנה חקלאית בחוסר וודאות – האם ירדו השנה גשמים או לא?
נראה כי ניתן למצוא פתרון לשאלה זו על-ידי התבוננות בביטוי בו התורה בחרה להשתמש: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". בארץ ישראל ירידת הגשמים תלויה ביושב בשמים, המשגיח באופן מיוחד על ארץ ישראל, כפי שנאמר בסוף פרשייה זו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ממילא, כל חקלאי בארץ ישראל, גם זה שטוען כלפי חוץ כי הוא אינו מתפלל אף-פעם, נושא את עיניו כלפי מעלה, ובסתר ליבו הוא מתפלל לירידת גשמים.
זהו הטוּב המיוחד של ארץ ישראל – העובדה שהיא גורמת לכל אדם להרים את עיניו כלפי מעלה. הייחוד של ארץ ישראל הוא כי היא גורמת לנו להתפלל, וממילא מביאה אותנו לקשר ישיר עם רבונו של עולם. האקלים הגשמי של ארץ ישראל מביא אותנו לרוחניות. הגשם בארץ ישראל הוא בעצם רוח, "משיב הרוח ומוריד הגשם". זהו הייחוד של ארץ הקודש.
בספר תהלים (עג, כז-כח) נאמר: "כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ... וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב". ניתן היה להבין כי העונש שיגיע למי שמתרחק מהקב"ה הוא אבדונו, ואילו המתקרב אל ד' זוכה לברכת טוב, אך נראה כי ההסבר הינו עמוק יותר: עצם ההתרחקות ממך זהו האבדון הנורא ביותר, ולעומת זאת עצם הקרבה אליך – אין דבר טוב ממנה.
כמה עלינו להודות לרבונו של עולם על כך שזכינו לחיות בארץ ישראל, אשר עצם הישיבה בה מביאה אותנו אל הטוב הגדול ביותר – קשר וקרבה לקב"ה, וכפי שנאמר בפרשתנו (ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
הָאָרֶץ הַטֹּבָה
בסופה של פרשת השבוע שלנו, מספרת לנו התורה על ייחודה של ארץ ישראל. לשם כך, מעמידה התורה אחד כנגד השני – את הארץ ממנה יצאנו, אל מול הארץ אליה אנו עתידים להיכנס.
התורה מתארת את ארץ מצרים כך: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק". כלומר, השקיית השדות בארץ מצרים נעשית על-ידי חפירת תעלות מן הנילוס. רש"י מסביר כי פעולה זו היתה כרוכה בטורח רב: "וצריך אתה לנדוד משנתך ולעמול". בנוסף, גם אחרי עבודה קשה זו, מכיוון שמדובר על חפירת תעלות, הרי שרק "הנמוך שותה ולא הגבוה", ואם ברצונך במים גם במקומות הגבוהים עליך לטרוח טרחה נוספת, "ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה".
לעומת זאת, אומרת לנו התורה כי בארץ ישראל המצב שונה: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". כלומר, בארץ ישראל אין צורך בכל הטרחה המרובה הזו כיוון שהשדות מושקות על-ידי הגשם, וכפי שמתאר רש"י: "אתה ישן על מיטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת".
תיאור המציאות בארץ ישראל אכן נראה כאידילי, אך עלינו לשאול את עצמנו בצורה כנה: האם המצב באמת כל-כך פשוט? הרי לא מדובר על איזושהי ממטרה אותה יכול האדם לפתוח ברגע שהוא נשכב על מיטתו. אנו יודעים כי קיימות לעתים שנות בצורת, בהם לא יורד גשם כלל. נראה כי כל חקלאי היה מעדיף את המציאות במצרים, חרף העבודה הקשה הנצרכת לשם השקאת השדות, כיוון שקיימת לו וודאות כי תמיד יהיו לו מים להשקיה. לעומת זאת, בארץ ישראל, כל חקלאי עומד בתחילת כל שנה חקלאית בחוסר וודאות – האם ירדו השנה גשמים או לא?
נראה כי ניתן למצוא פתרון לשאלה זו על-ידי התבוננות בביטוי בו התורה בחרה להשתמש: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". בארץ ישראל ירידת הגשמים תלויה ביושב בשמים, המשגיח באופן מיוחד על ארץ ישראל, כפי שנאמר בסוף פרשייה זו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ממילא, כל חקלאי בארץ ישראל, גם זה שטוען כלפי חוץ כי הוא אינו מתפלל אף-פעם, נושא את עיניו כלפי מעלה, ובסתר ליבו הוא מתפלל לירידת גשמים.
זהו הטוּב המיוחד של ארץ ישראל – העובדה שהיא גורמת לכל אדם להרים את עיניו כלפי מעלה. הייחוד של ארץ ישראל הוא כי היא גורמת לנו להתפלל, וממילא מביאה אותנו לקשר ישיר עם רבונו של עולם. האקלים הגשמי של ארץ ישראל מביא אותנו לרוחניות. הגשם בארץ ישראל הוא בעצם רוח, "משיב הרוח ומוריד הגשם". זהו הייחוד של ארץ הקודש.
בספר תהלים (עג, כז-כח) נאמר: "כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ... וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב". ניתן היה להבין כי העונש שיגיע למי שמתרחק מהקב"ה הוא אבדונו, ואילו המתקרב אל ד' זוכה לברכת טוב, אך נראה כי ההסבר הינו עמוק יותר: עצם ההתרחקות ממך זהו האבדון הנורא ביותר, ולעומת זאת עצם הקרבה אליך – אין דבר טוב ממנה.
כמה עלינו להודות לרבונו של עולם על כך שזכינו לחיות בארץ ישראל, אשר עצם הישיבה בה מביאה אותנו אל הטוב הגדול ביותר – קשר וקרבה לקב"ה, וכפי שנאמר בפרשתנו (ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
