פרשת 'במדבר', ו 'יום ירושלים'
הִנֵּנִי
בפרשתנו מלמדת התורה, בין היתר, על נשיאת כלי המשכן על-ידי בני קהת. בסוף הפרשה, מצווה הקב"ה את משה ואהרון ציווי מיוחד, שנועד להגן על בני קהת (במדבר, ד, יח‑יט):
אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ.
מפסוקים אלו עולה שבני קהת היו מצויים בסכנת הכרתה בשל העבודה שהייתה מוטלת עליהם, וציווי זה נועד להצילם, שיחיו ולא ימותו. מה היתה אותה סכנה, וכיצד הגן ציווי זה מפניה?
במדרש (במדבר רבה ה, א) מובאים שני הסברים לסכנה זו. רבי אלעזר בן פדת מסביר כי מהארון היו יוצאים "שני ניצוצים של אש" שהגנו על ישראל מפני אויביהם, וניצוצות אלו פגעו גם בנושאי הארון. מחמת סכנה זו, השתדלו בני קהת להשתמט מנשיאת הארון, ולהעדיף נשיאת כלים אחרים, דבר שביזה את הארון. התנהגות זו הביאה לכעס מִשמַים על בני קהת ולפגיעה בהם. לשם פתרון בעיה זו, ציווה ד' את משה ואהרון כי אהרון ובניו יקבעו תורנות מסודרת מי יישא כל כלי ומתי.
רבי שמואל בר נחמן חלק בתוקף על דעה זו: "חס ושלום, לא היו בני קהת מניחים את הארון ורצים לשולחן ומנורה". לשיטתו, בני קהת היו מוכנים למסור את נפשם בשביל לשאת את הארון, חרף הסכנה שבדבר, ולא רק שהם לא ברחו מנשיאת הארון, אלא בדיוק להיפך: הם רדפו אחריו ורבו מי יזכה בנשיאתו. מריבות אלו, הביאו לקלות ראש בעבודת הקודש, ולכן הם נענשו ונפגעו. על-מנת למנוע מהריב, ציווה ד' את משה ואהרון לקבוע תורנות מסודרת לנשיאת הארון.
שני ההסברים הללו אמנם הפוכים, אך הסתכלות כוללת על שניהם מלמדת אותנו מסר חשוב ביותר. מצד אחד, קיים חשש שאדם יברח מתפקיד מורכב ומאחריות כבדה, ויעדיף במקום זה תפקידים קלים, נוחים ופשוטים יותר, מה שמכונה בימינו: "ראש קטן". "מי צריך את הארון עם הבעיות שלו? עדיף לבחור תפקידים פשוטים יותר, למה להתאמץ ולהסתכן?". תפיסה זו נובעת מכך שאדם מתמקד בעצמו - מה נוח לי, מה קל לי, מה טוב לי.
אך קיימת גם סכנה הפוכה. ישנם אנשים המחפשים רק את המשימה הנעלה והנחשבת ביותר, ומזלזלים בתפקידים הקטנים והאפורים. במבט ראשון, סכנה זו נראית הפוכה, אך מצד האמת, היא נובעת מאותו מקור: התמקדות בעצמי - חיפוש התפקיד המכובד ביותר בשבילי, שבו נמצא השכר הרב ביותר בעבורי, במקום לברר היכן אני יכול לסייע לקדם את המציאות.
באים חז"ל, בהסתכלותם הרחבה, ומלמדים אותנו כי עלינו להתמסר לתפקידים כולם - הגדולים והקטנים כאחד. אין לברוח מאחריות כבדה, אך גם אין להשתמט מתפקידים פשוטים אם הם נדרשים מאתנו באותו רגע. אל לנו להתמקד בעצמנו - במה שנוח לנו או מכבד אותנו, אלא במה שנדרש מאתנו, איך ביכולתנו לסייע במשימות העומדות על הפרק.
את המוכנות לבצע כל משימה - גדולה או קטנה - נוכל ללמוד מהדרך שבה ענה אברהם אבינו לקריאה הא־לוהית בתחילת פרשת העקדה (בראשית כ"ב, א): "הִנֵּנִי!", וכפי שמסבירים חז"ל (תנחומא בובר, וירא, מד): "הִנֵּנִי" - הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג".
המילה "הִנֵּנִי" היא הכרזה: "אני מוכן לכול - לערך הנעלה ביותר, ולמשימה הקשה ביותר שתדרוש ממני!". מצד אחד - "הנני לכהונה, הנני למלכות", אך לא פחות מכך, גם: "הנני לשחוט, הנני ליהרג" - הנני!
כך עלינו להתחנך ולחיות – הנני! לכל מה שיידרש ממני – בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לא, בין אם זו משימה קשה ובין אם זו משימה קלה, בין שיש בה שכר מרובה ובין שהשכר מועט – הנני!
הִנֵּנִי
בפרשתנו מלמדת התורה, בין היתר, על נשיאת כלי המשכן על-ידי בני קהת. בסוף הפרשה, מצווה הקב"ה את משה ואהרון ציווי מיוחד, שנועד להגן על בני קהת (במדבר, ד, יח‑יט):
אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ.
מפסוקים אלו עולה שבני קהת היו מצויים בסכנת הכרתה בשל העבודה שהייתה מוטלת עליהם, וציווי זה נועד להצילם, שיחיו ולא ימותו. מה היתה אותה סכנה, וכיצד הגן ציווי זה מפניה?
במדרש (במדבר רבה ה, א) מובאים שני הסברים לסכנה זו. רבי אלעזר בן פדת מסביר כי מהארון היו יוצאים "שני ניצוצים של אש" שהגנו על ישראל מפני אויביהם, וניצוצות אלו פגעו גם בנושאי הארון. מחמת סכנה זו, השתדלו בני קהת להשתמט מנשיאת הארון, ולהעדיף נשיאת כלים אחרים, דבר שביזה את הארון. התנהגות זו הביאה לכעס מִשמַים על בני קהת ולפגיעה בהם. לשם פתרון בעיה זו, ציווה ד' את משה ואהרון כי אהרון ובניו יקבעו תורנות מסודרת מי יישא כל כלי ומתי.
רבי שמואל בר נחמן חלק בתוקף על דעה זו: "חס ושלום, לא היו בני קהת מניחים את הארון ורצים לשולחן ומנורה". לשיטתו, בני קהת היו מוכנים למסור את נפשם בשביל לשאת את הארון, חרף הסכנה שבדבר, ולא רק שהם לא ברחו מנשיאת הארון, אלא בדיוק להיפך: הם רדפו אחריו ורבו מי יזכה בנשיאתו. מריבות אלו, הביאו לקלות ראש בעבודת הקודש, ולכן הם נענשו ונפגעו. על-מנת למנוע מהריב, ציווה ד' את משה ואהרון לקבוע תורנות מסודרת לנשיאת הארון.
שני ההסברים הללו אמנם הפוכים, אך הסתכלות כוללת על שניהם מלמדת אותנו מסר חשוב ביותר. מצד אחד, קיים חשש שאדם יברח מתפקיד מורכב ומאחריות כבדה, ויעדיף במקום זה תפקידים קלים, נוחים ופשוטים יותר, מה שמכונה בימינו: "ראש קטן". "מי צריך את הארון עם הבעיות שלו? עדיף לבחור תפקידים פשוטים יותר, למה להתאמץ ולהסתכן?". תפיסה זו נובעת מכך שאדם מתמקד בעצמו - מה נוח לי, מה קל לי, מה טוב לי.
אך קיימת גם סכנה הפוכה. ישנם אנשים המחפשים רק את המשימה הנעלה והנחשבת ביותר, ומזלזלים בתפקידים הקטנים והאפורים. במבט ראשון, סכנה זו נראית הפוכה, אך מצד האמת, היא נובעת מאותו מקור: התמקדות בעצמי - חיפוש התפקיד המכובד ביותר בשבילי, שבו נמצא השכר הרב ביותר בעבורי, במקום לברר היכן אני יכול לסייע לקדם את המציאות.
באים חז"ל, בהסתכלותם הרחבה, ומלמדים אותנו כי עלינו להתמסר לתפקידים כולם - הגדולים והקטנים כאחד. אין לברוח מאחריות כבדה, אך גם אין להשתמט מתפקידים פשוטים אם הם נדרשים מאתנו באותו רגע. אל לנו להתמקד בעצמנו - במה שנוח לנו או מכבד אותנו, אלא במה שנדרש מאתנו, איך ביכולתנו לסייע במשימות העומדות על הפרק.
את המוכנות לבצע כל משימה - גדולה או קטנה - נוכל ללמוד מהדרך שבה ענה אברהם אבינו לקריאה הא־לוהית בתחילת פרשת העקדה (בראשית כ"ב, א): "הִנֵּנִי!", וכפי שמסבירים חז"ל (תנחומא בובר, וירא, מד): "הִנֵּנִי" - הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג".
המילה "הִנֵּנִי" היא הכרזה: "אני מוכן לכול - לערך הנעלה ביותר, ולמשימה הקשה ביותר שתדרוש ממני!". מצד אחד - "הנני לכהונה, הנני למלכות", אך לא פחות מכך, גם: "הנני לשחוט, הנני ליהרג" - הנני!
כך עלינו להתחנך ולחיות – הנני! לכל מה שיידרש ממני – בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לא, בין אם זו משימה קשה ובין אם זו משימה קלה, בין שיש בה שכר מרובה ובין שהשכר מועט – הנני!
