להניף את העומר:
במוצאי יומו הראשון של חג הפסח, אנו מתחילים לספור את "ספירת העומר" למשך שבעה שבועות, כפי כשמופיע בפרשתנו (ויקרא כג, טו-טז). ספר החינוך (מצוה ש"ו) מסביר כי בספירה אנו מביעים את געגועינו וכיסופינו למתן תורה. אנו סופרים את הימים מתוך ציפייה דרוכה לאותו יום גדול ונכבד המבטא את תכלית חיינו - יום נתינת התורה, חג השבועות.
על הסבר זה יש לשאול שתי שאלות; ראשית, מדוע איננו סופרים ספירה הפוכה: "עוד כך וכך ימים נקבל את התורה", כפי שסופר אדם המצפה מאוד לאירוע בעל חשיבות עבורו? בנוסף, אם כל תכליתה של הספירה היא ההתכוננות לקראת מתן תורה, מהו עניינו של 'העומר', אותו אנו מזכירים מידי יום במהלך הספירה.
ביחס לשאלה הראשונה נראה להסביר כי אדם סופר ספירה הפוכה כאשר הוא מייחס חשיבות בלעדית לאירוע אליו הוא מצפה, אך בעניינינו, לשני האירועים הקשורים בספירה יש ערך. מתן תורה הוא אכן התכלית של יציאת מצרים, אך יציאת מצרים היא הבסיס למתן תורה, ולולא שיצאנו והשתחררנו מעבדות מצרים, לא היינו יכולים לקבל את התורה. ספירת העומר מקשרת ומחברת בין שני האירועים המשמעותיים הללו, ומבטאת את העובדה ששניהם עניין א־לוהי אחד.
לאור דברים אלו, מתווספת שאלה נוספת. אם אכן עניין הספירה הוא לקשר בין יציאת מצרים למתן תורה, מדוע מתחילה הספירה רק למחרת הפסח, ולא ביום הפסח עצמו? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו להקדים ולהסביר כי בימים בהם בית המקדש עמד על מכונו, ביומו השני של הפסח, היו מקריבים קרבן מיוחד, הנקרא: "קרבן העומר", שהקרבתו מתירה את אכילת התבואה החדשה. קרבן זה היה מסוג המנחות, דהיינו קרבן הבא מן הצומח, אך בניגוד לרובם המוחלט של המנחות, קרבן העומר הובא מקמח שעורים, שאינן מאכל אדם אלא מאכל בהמה.
בסוף ימי הספירה, בחג השבועות, קיימת מנחה ייחודית אחרת: "שתי הלחם", המובאת מתבואת החיטים החדשה. לעומת מנחת העומר אשר באה ממאכל בהמה, מן השעורים, לאחר שבע שבתות תמימות באה המנחה החדשה מן החיטים - ממאכל אדם.
שינוי זה, בין קרבן העומר בראשית הספירה, המובא מקמח שעורים, ל"שתי הלחם" המוקרב בסוף הספירה, המובא מקמח חיטים, איננו מקרי. אם נתבונן בפסוקים שבפרשתנו, נראה כי התורה מדגישה מספר פעמים שאת קרבן העומר יש להניף (ויקרא כ"ג, י"א): "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ד' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" – עלינו לקחת את מאכל הבהמה ולהניף אותו. נראה כי דבר זה מבטא את דרישת התורה מאיתנו: לקחת את כל הצדדים החומריים, הבהמיים, ולרומם אותם. להגביה את "מאכל הבהמה" ולהפוך אותו ל"מאכל אדם".
מתוך כך נוכל כעת להבין היטב את משמעות ספירת העומר, הנספרת דווקא ממחרת הפסח, היום בו מקריבים את קרבן העומר. הספירה, המבטאת כיסופים וגעגועים למתן תורה, מצביעה על תכלית התורה: לא לפרוש מהעולם החומר, אלא לחיות את החיים החומריים, בעולם הזה, בצורה קדושה. על ידי התורה חיינו מתרוממים, כוחותינו מתעלים וכל המציאות החומרית מתקדשת. עלינו "להניף את העומר" - להרים את כל הצדדים הגשמיים שבעולמנו, באמצעות מצוות התורה.
