להדליק את ניצוץ החירות
"שבת הגדול" חוזרת ומלמדת אותנו שהכל מתחיל מאתנו - כשאנו יודעים לעמוד על שלנו ולדבר בשפה ברורה ללא גמגום - אז שִינֵיהם של העומדים נגדנו קהות. כך הוא הדבר מימי גאולת מצרים ועד ימי גאולתנו שלנו. על עם ישראל לשוב לעצמאותו ולעוצמתו הרוחנית והפנימית. לשוב לזקיפות קומתו ולחירותו האמיתית. אין מדובר במלאכה של יום אחד, מדובר בתהליך ממושך, אך אין ספק שזהו הכיוון האמיתי בו עלינו ללכת. מתוך ליבוי ניצוץ חירותנו והמשך הוספת טוב, נזכה במהרה בימינו להתגשמות נבואת מיכה (ז, טו) בשלמותה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"
באה "שבת הגדול" ומעוררת אותנו מחדש לשוב ולהתעורר, לאמץ ולחזק את ניצוץ החירות ולהגביר את זקיפות קומתינו. עלינו לומר במלא הביטחון והאמונה: תהליך הגאולה, משהחל - ודאי לא יפסיק! הקדוש ברוך הוא ודאי ישלים את שהחל בו. יש לזכור שאנו חיים בדור מיוחד, דור הגאולה, על אורותיו וסיבוכיו, וגם כשישנם קשיים - אין להתייאש!
והנה כיום, למעלה משישים שנות עצמאות למדינתנו, זקוק ניצוץ החירות שבנו לליבוי משמעותי. במשך השנים שקענו בבעיות, קשיים וסיבוכים, וכתוצאה מכך ניצוץ החירות נשׁחק ובזקיפות קומתנו חל כירסום - דבר הבא לידי ביטוי בחולאים לאומיים מגוונים וקשים.
מתוך מבט זה יש לסקור את אירועי דורנו במאה וחמישים שנה האחרונות. תנועת "חיבת ציון", על גווניה השונים ופעולותיה המרובות, נבעה מ"אתערותא דלתתא" של עם ישראל, מהתלקחות ניצוץ החירות בתוכנו. מאסנו בגלות! עלינו לארץ ישראל, בנינו אותה באהבה ובמסירות נפש. זקפנו את קומתנו וכתוצאה מכך זכינו לתקומת מדינת ישראל ולקיבוץ הגלויות המופלא. כל אלו כתוצאה מאותו ניצוץ חירות שעלה ובקע בלבבות בני ישראל והניע אותם לפעולות מעשיות.
כדי שנגיע לחג הפסח, "זמן חרותנו", אנו צריכים לעבור ב"שבת הגדול", המהווה את הפתח ליציאת מצרים. זאת התשובה לשאלתנו על ה"שולחן ערוך" בה פתחנו: מדוע מצא לנכון ה"שולחן ערוך" להקדיש סימן שלם ביחס לשבת הגדול? ה"שולחן ערוך" לא בא לספר לנו רק איך "קוראים" לשבת מיוחדת זו, אלא ללמדנו את מהותה של שבת זו - הדלקת ניצוץ החירות בתוכנו, שהיא השער ליציאת מצרים, ואך ורק דרכה ניתן להיכנס לזמן חרותנו.
לדברים אלו יש לימוד גדול עבורנו בכל שנה ושנה. בליל הסדר אנו קוראים את לשון המשנה במסכת פסחים (פ"י, מ"ה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים...", בכל דור ודור צריכה יציאת מצרים להתחדש בקירבנו, בכל דור ודור צריך ניצוץ החירות להידלק בתוכנו. פסח איננו רק זיכרון לאותם אירועים היסטוריים שאירעו לאבותינו לפני למעלה משלושת אלפים שנה. פסח, "זמן חירותינו", מדריך אותנו שהחירות צריכה לבעור בתוכנו גם עכשיו, לחיות מדי שנה מחדש את יציאתנו לחירות.
עד ל"שבת הגדול" אירעו כבר רוב מכות מצרים (פרט למכת בכורות), ניסים גדולים ומדהימים, אך את כולם הביא הקדוש ברוך הוא לבדו. בניגוד לכך, לקיחת השה היא מעשה שעשינו אנו, בני ישראל.. עד כה, תהליך גאולת מצרים היה רק בבחינת "אתערותא דלעילא" (-התעוררות של מעלה), מצד הבורא, ואילו בשבת הגדול החלה גם ה"אתערותא דלתתא" (-התעוררות של מטה), כאילו אמרנו לקדוש ברוך הוא: "אנחנו אתך!", אנו רוצים ומזדהים עם רצונך! רק לאחר שנעשתה פעולה מעשית מצד ישראל, יכול התהליך להתקדם ולבוא לידי השלמה.
גם אחרי הדברים האלה, שאלתנו עדיין עומדת במקומה: מדוע הקדוש ברוך הוא הכניס מראש את ישראל למציאות בה יזדקקו לנס? נראה לומר שהקדוש ברוך הוא רצה בכוונה בהבאת ישראל למקום זה. הקדוש ברוך הוא רצה שאנחנו נעשה מעשה שידליק את ניצוץ החירות בתוכנו!
על פי דברים אלו, ברורה עוד יותר תשובתו של "הבית יוסף", שהרי יכולתם של ישראל להתגבר על כל החששות ולבצע את דבר ד' אירעה ביום הראשון, בלקיחת השה. בימים הבאים השה כבר היה קשור במקומו וישראל לא היו צריכים לעשות דבר.
הדברים אותם למדנו כה מעוררים לשאלה: מדוע הכניס הקדוש ברוך הוא את עם ישראל למציאות המצריכה נס? הלא, אילולא שהיה מצוה עליהם לקחת את השה כל-כך מוקדם לא היה צורך בשום נס! לאור זאת, נראה לומר כי פחדם של המצרים מישראל אינו הנס עצמו, אלא תוצאה של הנס - הנס הגדול היה תעוזתם של ישראל. למרות היותם של ישראל עבדים בבית העבדים הנורא של מצרים מאות בשנים, זקפו עם ישראל ביום זה את קומתם אותם עבדים כפופים ושפופים, ועמדו בעוז מול אדוניהם המצרים ללא פחד ומורא, ואמרו: אנחנו מבצעים את דבר ה'!
ה"בית יוסף" הקשה על הסברו של ה"טור", שהרי בכל ארבעת הימים שהיה השה קשור היה נס בכך שהמצרים לא עשו דבר, ואם כן, יש לקרוא לכל ארבעת הימים הללו על שם הנס הגדול! ה"בית יוסף" השיב כי ביום הראשון מבין ארבעת הימים היה הנס הגדול ביותר, שכן דרכו של עולם היא שנפשו של אדם מתרגלת למציאות מסויימת החוזרת על עצמה במשך זמן מה, ויחס הזעזוע והכעס הולך ומתקהה. על כן רק היום הראשון, שבת, מכונה "גדול".
על-מנת לענות על שאלה זו, נתבונן תחילה מהו אותו "נס גדול" אותו מזכיר השולחן ערוך. ה"טור" (אורח חיים, תל), המהווה את הבסיס לסדר השולחן ערוך, מאריך להסביר מהו נס זה; לפני יציאתם של עם ישראל ממצרים, ציווה משה בשם ד' שכל משפחה תיקח שה ביום העשירי לחודש ניסן, תקשור אותו לרגלי המיטה של אחד מבני הבית, ותשמור אותו כך עד יום י"ד, ערב היציאה ממצרים, אז ישחטוהו לשם קרבן הפסח. המצרים, שהיו עובדי אלילים, ראו בכבשים אלוהות. לקיחת הכבשים, ביזויים בקשירתם והכנתם לשחיטה ודאי עורר בהם זעם רב. ובכל זאת, המצרים לא עשו לישראל דבר. זהו הנס גדול, שהמצרים נמנעו מלפגוע בישראל, למרות ההתגרות הגדולה. על פי המסורת, שחיטת הפסח הייתה ברביעי, ונמצא שלקיחת השה ארבעה ימים קודם לכן הייתה בשבת. משום כך נקראת שבת זו בשם: "שבת הגדול".
השבת הקודמת לחג הפסח מכונה: "שבת הגדול". קביעה זו מופיעה ב"שולחן ערוך", אשר מקדיש סימן שלם (סימן תל) לעניין זה בלבד: "שבת שלפני הפסח קורין אותו: שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו". דבר זה מעורר תמיהה, שהרי ה"שולחן ערוך" הינו ספר הלכה, ולכאורה בסימן זה אין שום השלכה מעשית!
!
