על ידי הקרבן נעשית הבריאה כולה לאגודה אחת, לעשות רצון אבינו שבשמים.
פרשת 'ויקרא'
את שם ד' יש לקדש - החל מהמעשים הגדולים ביותר, וכלה במעשים הקטנים ביותר. על האדם לגלות את ד' בכל תחומי החיים על ידי תורה ומצוותיה. ככל שנצעד ונתמיד בדרך זו, נקדם את מגמת הבריאה כולה, שתעשה כולה, על כל חלקיה, אֲגֻדָּה אַחַת, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
גם כאשר אין לנו את בית המקדש, אסור לנו לפתור את עצמנו מעבודת ד', בטענה שלא ניתן לקיים את עבודת ד' כראוי. גם כאשר המציאות אינה מושלמת, חובתנו היא לעבוד את ד' ולקדש את שמו בעולם במידת האפשר. קרבן, במובנו המהותי, הוא התקרבות אל ד'. כל עבודת ד' שנעשית על ידנו, בכל תחומי החיים, היא קרבן עולה תמימה. תכלית קיום העולם - לשמה נוצרנו, ולשמה אנו קיימים - היא לעבוד את ד' ולהרבות בקידוש שמו בכל מלוא עולם.
בקרבן הבא מהבהמה, למשל, אנו מוצאים את כל הדרגות שקיימות בבריאה: האדם הוא המקריב, בעל החיים הוא הקרבן, הקרבתו מלווה במנחה ובנסכים המכילים סולת, יין ושמן - הבאים כולם מן הצומח, ולצד כל אלו מוסיפים גם מלח, המייצג את הדומם. האדם, נזר הבריאה, מרומם ומקרב על ידי הקרבן את הבריאה כולה אל בוראה. בכך מהווה הקרבן ביטוי לקידוש המציאות כולה על ידי האדם.
איחוד זה, שבין העולם הפנימי-מחשבתי, לעולם המעשי-חיצוני, הוא חלק מאיחוד כולל יותר הקיים בעולם הקרבנות. במעשה הקרבנות נעשה שיתוף של כל חלקי הבריאה יחד. באופן זה נעשית הבריאה כולה לאגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים.
ואכן, בהקרבת הקרבנות אנו מוצאים הלכות מיוחדות, המבטאות שכוונת הלב היא קריטית. למשל, אם בעת הקרבת הקרבן, כִּיוון האדם במחשבתו לאכול את חלקו בקרבן שלא בזמן המותר, או שלא במקום המותר - הקרבן פסול כבר מעכשיו, ונאמר עליו (ויקרא יט, ז): "פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה!". הקרבן צריך להיות "מכם", מכל‑כולכם – המעשה החיצוני של עבודת הקרבן יחד עם הכוונה הפנימית לעשות את רצון ד'.
לכאורה, לשון הפסוק איננו מדויק, ויותר נכון היה לומר: "אדם מכם כי יקריב..."! נראה כי התורה באה להדגיש, שרצון ד' איננו במעשה טכני של הבאת שור או שה ושחיטתו במשכן, אלא בקרבן הבא ממהותו ופנימיותו של המקריב, " אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם...". כוונת הלב של האדם, והזדהותו עם מה שהוא עושה - היא זו שמכשירה את ההקרבה.
חומש ויקרא פותח במילים (א, א‑ב): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' מִן הַבְּהֵמָה - מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".
---גם כאשר אין לנו את בית המקדש, אסור לנו לפתור את עצמנו מעבודת ד', בטענה שלא ניתן לקיים את עבודת ד' כראוי. גם כאשר המציאות אינה מושלמת, חובתנו היא לעבוד את ד' ולקדש את שמו בעולם במידת האפשר. קרבן, במובנו המהותי, הוא התקרבות אל ד'. כל עבודת ד' שנעשית על ידנו, בכל תחומי החיים, היא קרבן עולה תמימה. תכלית קיום העולם - לשמה נוצרנו, ולשמה אנו קיימים - היא לעבוד את ד' ולהרבות בקידוש שמו בכל מלוא עולם.
בקרבן הבא מהבהמה, למשל, אנו מוצאים את כל הדרגות שקיימות בבריאה: האדם הוא המקריב, בעל החיים הוא הקרבן, הקרבתו מלווה במנחה ובנסכים המכילים סולת, יין ושמן - הבאים כולם מן הצומח, ולצד כל אלו מוסיפים גם מלח, המייצג את הדומם. האדם, נזר הבריאה, מרומם ומקרב על ידי הקרבן את הבריאה כולה אל בוראה. בכך מהווה הקרבן ביטוי לקידוש המציאות כולה על ידי האדם.
איחוד זה, שבין העולם הפנימי-מחשבתי, לעולם המעשי-חיצוני, הוא חלק מאיחוד כולל יותר הקיים בעולם הקרבנות. במעשה הקרבנות נעשה שיתוף של כל חלקי הבריאה יחד. באופן זה נעשית הבריאה כולה לאגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים.
ואכן, בהקרבת הקרבנות אנו מוצאים הלכות מיוחדות, המבטאות שכוונת הלב היא קריטית. למשל, אם בעת הקרבת הקרבן, כִּיוון האדם במחשבתו לאכול את חלקו בקרבן שלא בזמן המותר, או שלא במקום המותר - הקרבן פסול כבר מעכשיו, ונאמר עליו (ויקרא יט, ז): "פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה!". הקרבן צריך להיות "מכם", מכל‑כולכם – המעשה החיצוני של עבודת הקרבן יחד עם הכוונה הפנימית לעשות את רצון ד'.
לכאורה, לשון הפסוק איננו מדויק, ויותר נכון היה לומר: "אדם מכם כי יקריב..."! נראה כי התורה באה להדגיש, שרצון ד' איננו במעשה טכני של הבאת שור או שה ושחיטתו במשכן, אלא בקרבן הבא ממהותו ופנימיותו של המקריב, " אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם...". כוונת הלב של האדם, והזדהותו עם מה שהוא עושה - היא זו שמכשירה את ההקרבה.
חומש ויקרא פותח במילים (א, א‑ב): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' מִן הַבְּהֵמָה - מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".
להרחבה: עיינו בספרו של הרב, 'התורה לדורנו – הקדושה והטהרה', בתחילת הספר
