"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – במדינת ישראל
את פרשת "קדושים", הכוללת מגוון רחב ביותר של מצוות - הן מצוות שבין אדם לחברו והן מצוות שבין אדם למקום – פותח ריבונו של עולם בקריאה מיוחדת למשה רבינו (ויקרא יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱ־לֹהֵיכֶם". זהו ביטוי נדיר, שמצוי בתורה פעמים ספורות בלבד, ומשמעותו היא שעל משה לדבר את הדברים הללו בפני כל עדת ישראל כשהם מכונסים יחדיו, כפי שכותב רש"י על הפסוק.
מה מיוחד בפרשה זו, שנאמרה דווקא כך, בשונה משאר פרשיות התורה? האלשיך הקדוש הסביר כי הקדוש ברוך בא לשלול את התפיסה הרווחת בעולם, הסוברת כי קדושה אפשרית רק אצל יחידי סגולה, ואינה שייכת לציבור הרחב. על כן, פותחת התורה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" - כולכם יכולים להיות קדושים. כל אחד ואחד מכם! על-מנת להמחיש נקודה זו, נצטווה משה לומר את פרשת "קדושים" לפני כל העדה - להורות שהדברים שייכים לכל עם ישראל, בלי שום הבדל.
על גבי דברי האלשיך, ניתן להוסיף רובד נוסף. התפיסה המקובלת בעולם היא, שקדושה אינה אפשרית בחיים חברתיים, והרוצה להתקדש צריך לפרוש מהחברה, ולהתבודד אי שם בהרים. כנגד תפיסה זו, באה ומדגישה התורה שאין הדבר כך. קדושה יכולה להופיע אך ורק בציבור! הדבר מתבטא, בין היתר, בהלכות תפילה. גם הצדיק הגדול ביותר זקוק לעוד תשעה יהודים - אפילו פשוטים ביותר - כדי לומר את ה"קדושה" וה"קדיש".
קומה שלישית בהבנה הנכונה של המושג קדושה, נלמדת מריבוי המצוות העצום שנמצא בפרשתנו. התורה באה להורות לנו, שהקדושה שייכת בכל תחומי החיים. עלינו לפעול בכל התחומים - בעבודה חקלאית, ביחסים חברתיים, בהקמת משפחה, בעבודת הקרבנות, ואת כל זאת לעשות על פי תורה ומצוותיה. ריבוי המצוות והופעתן בכל פעולות החיים שלנו, מרוממים את חיינו הארציים, ומכניסים בהם מידה של ערכיות ושמיימיות.
המסקנה העולה משלושת העקרונות שהעלנו היא, שכדי לגלות בשלמות את הקדושה בעולם, צריך שלכלל ישראל תהיה מדינה עצמאית. מציאות של מדינה מאלצת אותנו לעסוק בכל תחומי החיים - ביטחון, חקלאות, תעשייה וכן הלאה. כשעם שלם, על כל שכבותיו, עוסק בכל תחומי החיים, והכול על פי תורה ומצוותיה - באופן זה הקדושה מתגלה בשיא שלמותה. רק כך מתגלה, שחיי קודש הם נחלת הכלל, והם שייכים לכל תחומי החיים.
בגלות, עם ישראל נאלץ להצטמצם, להתכנס בתוך עצמו, להתנתק מכוחות החיים שלו ולהתרכז רק בקיומו הגשמי והרוחני המזערי. בצורה זו אי אפשר להוות אור לגויים, לא ניתן להציג כך דוגמה לחיים ארציים קדושים. עם שובנו לארצנו, התגלה מחדש כיצד התורה מרוממת את הכול, נופחת נשמה בכול ונותנת משמעות לכול. באופן זה המציאות כולה מהווה בניין גדול של קידוש השם בעולם, וכל פרט בחיים משמש כנדבך בבניין הזה. וכך, על ידי החיים כולם, מתגלה המציאות האדירה של: "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם".