פניני חיים פניני חיים לחג הפסח- מתורתו של הרב חיים דרוקמן לפרשה

ליל הסדר עם הרב דרוקמן זצ"ל

קדש-ורחץ
לפי הסדר הטבעי בעולם, תחילה יש לרחוץ, להיטהר – ורק אחר כך אפשר להתקדש; תחילה: "סוּר מֵרָע", ואחר כך: "עֲשֵׂה טוֹב". אולם, כשגאל ד' את אבותינו ממצרים הוא לא המתין שייטהרו מהטומאה ששקעו בה, אלא תחילה גאלם, ורק אחר כך טיהרם, קודם: "קדש", ורק אחר כך: "רחץ".

ד' הוציא את אבותינו ממצרים, לא בזכות מעשיהם הטובים – אלא משום שטבועה בהם מהות א־לוהית מיוחדת וקדֻשה פנימית. ואחרי שהוציאם ממצרים, ובכך ניתקם ממקור טומאתם, היה אפשר להתחיל לנקות את הטומאה שדבקה בהם. רק אחרי הדגשת ה"קדש", הקדושה הטבעית של ישראל – היה אפשר לעבור ל"רחץ".

במצרים היינו רק כמה מאות שנים, ובכל זאת התלכלכנו בטומאתם, עד שהיה הכרח תחילה לגאול אותנו, ורק אחר כך לטהר אותנו. ומה נאמר בדור שלנו, אחרי אלפיים שנות גלות, שבהם הושפענו מהגויים והתקלקלנו מהקרבה אליהם? אין להתפלא אפוא שגם אותנו ד' גואל מצד המהות המיוחדת שלנו, ולאו דווקא מצד המעשים שלנו.

אכן, אף שהסגולה הפנימית שלנו היא העיקר, אין ספק שיבוא היום שהיא גם תתגלה כלפי חוץ ותבוא לידי ביטוי בלימוד תורה, בקיום מצוות ובקידוש השם הגדול ביותר.

2. כרפס
הכרפס המובא מירק האדמה מסמל את עם ישראל שהושפל בשעבוד מצרים כאדמה הנרמסת. וכמו הכרפס, הכבוש ורמוס בהיותו באדמה, עד שנשלף ממנה והופך למאכל אדם – כך ישראל, אחר שהושפלו, עונו ונרמסו – קמו ונושעו ביציאת מצרים!

כך לימדונו חז"ל: "'מֵקִים מֵעָפָר דָּל' – אלו ישראל, שהיו משוקעים בטיט ובלבנים במצרים, והוציאן הקדוש ברוך הוא בקומה זקופה... סיקוסים (-סימנים) נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב ואמר לו: 'וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ' – כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, אותה שעה: 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה'".

וכמו בגאולה הראשונה – כך בגאולה האחרונה, שבתהליכיה אנו זוכים לחיות: אחר שהיינו מושפלים ורמוסים בגלות ובשעבוד של אלפיים שנה, ששיאם בשואה האיומה – אחר כל זה זכינו לקוממיות מחודשת בארצנו, להקמת מדינה עצמאית ומשגשגת!

3. יחץ

חציית המצה לשני חלקים מזכירה את נס קריעת ים סוף. בשני חלקי המצה שחצינו נוכל לראות ביטויים לשני סוגי ניסים שד' עושה לנו. החלק מן המצה שאנו משאירים גלוי מבטא את הניסים הגלויים, והחלק המוסתר מבטא את הניסים הצפונים.
בחלוקה זו נוכל למצוא שתי משמעויות עקרוניות:

המשמעות הראשונה היא שכמו חלק המצה הצפוּן לאפיקומן שנפגוש רק בסוף הסדר, הגדול מהחלק הגלוי לפנינו עכשיו – כך הניסים הגלויים, אלו שכבר התגלו לנו, קטנים המה ביחס לניסים הצפונים ושמורים לנו לעתיד לבוא.
המשמעות השנייה היא שחלק המצה שאנו משאירים גלוי מבטא את הניסים הגלויים שעשה לנו ד', והחלק הנסתר מסמל את הניסים שאדם אינו מבחין בהם, ההשגחה הא־לוהית המנהלת את המציאות כל הזמן בסתר ובדרך הטבע.

מכאן אנו לומדים כי הנהגת ד' את העולם דרך המציאות הטבעית, בלי שיחוש האדם בהתערבות א־לוהית מיוחדת, גדולה היא מההנהגה הניסית, מההתערבות הא־לוהית הגלויה לעין־כול. ובאמת, קיום מתמיד של עולם ומלואו הוא נס שאין דומה לו – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מתוך הניסים הגלויים, שבהם בולטת יד ד', אנו לומדים להכיר כי גם המציאות היום־יומית מכוונת בהנהגה א־לוהית.

מגיד

"ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר"

הבן השני נחשב רשע בעיקר מפני שאינו כולל את עצמו עם כלל ישראל. היציאה מהכלל, שמשמעותה ניתוק מעם ישראל – היא עצמה הכפירה בעיקר. ההגדה מורה לנו לומר לאותו "בן רשע": "אילו היית שם – לא היית נגאל!", אם אתה אינך רואה את עצמך חלק מהכלל – גם ד' לא היה רואה אותך כך, וממילא לא היית נגאל עם כלל ישראל ביציאת מצרים.

רק כלפי רשע מסוג זה, המוציא את עצמו מהכלל, ההגדה אומרת: "ואף אתה הקהה את שיניו". אולם, כל רשע אחר, שאינו מוציא את עצמו מהכלל, אלא אדרבה, פועל למען הכלל, לכל הפחות על פי ראות עיניו ובדרכו שלו – אל לנו "להקהות את שיניו"! עלינו לקרבו ולאמצו לחיקנו, חרף מעשיו הפוגעים וטעויותיו. יש לנהוג בו בדרכו של הלל – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

"ושאינו יודע לשאול – את פתח לו"

הדור שאנו חיים בו, לא רק שאינו יודע מה לשאול, אלא גם אינו יודע איך לשאול. לפעמים הוא משמיע דברים קשים, כשמצד האמת, דברים בוטים אלו מבטאים שאלות נוקבות הנוגעות לעצם קיומנו וייעודנו. הדברים נאמרים בבוטות רק מפני שהדור אינו יודע כיצד לשאול.

ההגדה מדריכה אותנו: "את פתח לו" – יש לפתוח בעבורו את המנעול החוסם אותו מלהיפגש עם האוצר הגדול של התורה, שרק המאור שבה, בכוחו להחזירו למוטב. "את פתח לו" – בכל דרך אפשרית. לא תמיד יבוא הוא אליך לשמוע שיעור. פעמים רבות דווקא הדוגמה האישית הקורנת ממך, יחסך החם אליו ואהבתך אותו – הם השיעור הגדול ביותר שאפשר ללמד, ובכך אתה תקרב אותו, וגם הוא יתקרב אליך.

עלינו להפגיש אותו בדרכו ובשפתו הפנימית עם אוצר התורה הגדול והמאיר, עם שורשינו האמיתיים ונשמתנו המיוחדת. וכל זאת בדרך החיובית של הוספת אור, כמאמר הרב זצ"ל: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה".

מוציא-מצה

גם את החמץ וגם את המצה מכינים מקמח ומים. אולם, החמץ תופח ומתמלא באוויר, ואילו המצה נשארת כפי שהיא, קמח ומים בלבד – מעשה ד' בלבד, בלי התערבות משמעותית של האדם.

אדם הפועל בעולם עלול להגיע למחשבה שהוא הכול: אני הכנתי, אני עשיתי, אני פעלתי – אני, אני, אני... המצה מנמיכה את קומתו של האדם, מצמצמת את גאוותו ומבטלת את מחשבתו כאילו העולם כולו תלוי בו. באכילת המצה בשבעת ימי הפסח אנו מפנימים שהכול הוא מעשה ד', ואין לאדם מקום.

אכן, לאחר מכן, בחג השבועות, מובא קורבן שתי הלחם בבית המקדש, והוא מוכרח להיות לחם־חמץ. אחרי ה"דיאטה" הרוחנית של פסח, אנו מצווים לשוב אל החמץ. אחרי שהפנמנו שמצד האמת הכול הוא מעשה ד', אנו יכולים לעלות מדרגה ולהתרומם לתפיסה שלמה יותר, להבין שיש ערך גם לשכלול הבריאה ביד האדם. אחרי שהפנים האדם שהוא איננו חזות הכול, הוא יכול גם להכיר את ערכו הגדול, ועתה הוא מצֻוה למלא את תפקידו לפעול ולהשתתף בשכלול העולם

מרור, כורך

מובא במדרש: "'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי' – אלו פסח, מצה ומרור; 'וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים' – אלו ארבעה מינים שבלולב".

ידועים דברי חז"ל שארבעת המינים שבלולב מבטאים סוגי אנשים שונים בעם ישראל. החת"ם סופר מחדש שגם שלושת המרכיבים העיקריים בליל הסדר מבטאים זאת: קורבן הפסח הוא משל לצדיקים, המצה מבטאת את הבינוניים, והמרור המר מרמז על הרשעים.

האפשר לאחד את כולם? והרי מה שרוצה האחד – הוא ההפך מרצון האחר! על כן תוהה המדרש: איך אפשר לכרוך יחד את שלושת מרכיבי ליל הסדר? איך אפשר לאגוד יחדיו את ארבעת המינים שבלולב? מהו סוד האיחוד הזה? דבר זה נפלא ממני!

עונה החת"ם סופר שרק אדם כמו הלל, שהיה עניו מאוד וסבלן גדול, היה כורך יחד פסח, מצה ומרור. רק הלל מסוגל ללמדנו שאפשר לאחד ולחבר את כל חלקי האומה. בליל הסדר אנו דבקים בגישתו של הלל ומשתדלים ללכת בדרכו – לאהוב את כל ישראל ולנסות להכיל את כולם יחד, חרף ההבדלים והמחלוקות שבינינו.

שולחן ערוך

ליל הסדר בימינו לוקה באי־סדר, רכיב משמעותי חסר בו. הרמב"ם מפרט את סדר קיום המצוות בליל הסדר: "בתחילה מוזגין כוס לכל אחד... ומביאין שולחן ערוך, ועליו מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה". זו הדרך השלמה לקיום ליל הסדר במציאות האידיאלית: קורבן הפסח וקורבן חגיגה לצד שאר סימני הסדר.

כיום נותר לנו רק "זכר" להם, כפי שהרמב"ם מתאר את מציאות ליל הסדר בזמננו: "ובזמן הזה מביאין על השולחן שני מיני בשר: אחד – זכר לפסח, ואחד – זכר לחגיגה". זהו "אי־סדר"! כך לא אמור להראות "ליל־סדר" מלא ושלם!

על המצה אנו אומרים: "מצה זו שאנו אוכלים", ועל המרור אנו אומרים: "מרור זה שאנו אוכלים" – אך על הפסח איננו יכולים להצביע משום שהוא אינו לפנינו. כל שאנו יכולים לעשות הוא לציין שאבותינו היו אוכלים אותו, ואנו נאלצים להסתפק במצה ובמרור בלבד. אנו מצפים ומתפללים ליום שבו נוכל להצביע גם על הפסח ולומר: "פסח זה שאנו אוכלים". אנו מתפללים ומצפים לגאולה השלמה, לחזרתנו לסדר השלם של פסח, ואיתו יחד נזכה לחזרת הסדר הנכון והראוי של עם ישראל, ומהם – לעולם כולו.

ברך

"בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים"

תלמיד יושב בשיעור בכיתה וחולם. עיניו פקוחות, הוא אינו ישן כלל, ובכל זאת הוא חולם... אם נשאל אותו מה היה בשיעור, הוא לא ידע לענות לנו, שכן, הוא לא קלט מילה מהנאמר השיעור בעת שחלם... הוא היה עסוק או טרוד במשהו אחר, והיה מנותק לגמרי מהנעשה בכיתה.

כך אפשר להבין את הביטוי: "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". במקום לראות את ההתרחשות הגדולה ולחוש את גודל האירועים שזכינו להם בדורות האחרונים – אנו שקועים בבעיות ובקשיים שלנו ומנותקים מן המציאות בגודלה האמיתי. איננו קולטים את המאורע האדיר שהתרחש לנגד עינינו בתקומתה של מדינת ישראל!

אחרי אלפיים שנה של גלות נוראה – השיב ד' את שיבת ציון! ואנחנו? – היינו כחולמים! שקועים בבעיות ובקשיים, בצרות ובסיבוכים, ואיננו שמים לב לגודל המאורע. אנו מנותקים מהמציאות הגדולה שזכינו לה! עלינו להתעורר מהחולמניות שלנו, לפקוח את העיניים לראות את המציאות בגדולתה, לפתוח את האוזניים לשמוע את קול שופרו של משיח שהחל להישמע בדורנו!

הלל

"אנחנו חייבים להודות"

ידועים דברי רש"י, שמכות דם וצפרדע, שנעשו בַּיְּאוֹר, באו על ידי אהרן, ולא על ידי משה, משום שהגן היאור על משה בינקותו. גם מכת כינים, שנעשתה בחול, לא באה על ידי משה, משום שמשה נעזר בחול להסתרת המצרי שהרג.

כ"הכרת טובה" על אירועים שאירעו לפני שנים רבות, מנע ד' את משה מלהכות את היאור והחול. ואם כלפי דוממים אלו, מים וחול, יש להכיר טובה – קל וחומר שיש להכיר טובה כלפי אדם המטיב לנו, ועל אחת כמה וכמה שיש להכיר טובה לד' ולהודות לו על כל החסד שגמל עימנו!

כשם שאסור לנו להיות כפויי טובה על גאולת מצרים – כך חובה עלינו להודות לד' על הגאולה שזכינו לה בדורות האחרונים, על קיבוץ הגלויות, חידוש השלטון היהודי בארץ וכל הטוב הנלווה אליהם.

וגם אם טרם הושלמה גאולתנו, ועוד בעיות רבות ניצבות לפנינו, אל לנו להתמקד רק בחסר. עלינו להכיר טובה על מה שכבר יש. ומה שעדיין אינו בידינו – צריך להשתדל ולהשיג, להתפלל ולבקש, אך חלילה לנו להתעלם מהטוב שכבר ניתן לנו ולהשתמט מלהודות על כך!

נרצה

"קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה"

הפיוט מייחל כאן ליום המוזכר בנבואת זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַד', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". הנביא אינו מתכוון ליממה, אלא לתקופה שתִקדם לימות המשיח. תקופה זו איננה "לילה" – אין בה שעבוד גלויות, אך היא גם אינה "יום" – המציאות עדיין איננה בשלמותה.

בתקופת ביניים זו, הקודמת לגאולה השלמה, חושך ואור משמשים בערבוביה. אפשר כבר להבחין באור, בישועה ובהצלחה – אך החושך עודנו נמצא, עדיין ישנן ירידות וחולשות במציאות. קיומה של תקופה זו אפשרי רק מפני שהגאולה איננה הופעה פתאומית, אלא תהליך מתמשך, כפי שלימדנו רבי חייא, בהשוותו את הגאולה להופעת הזריחה: "בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

לו היינו רואים בעינינו רק עלייה מתמדת, אף אם איטית, לא היה ספק בליבנו כי אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה. אך במציאות אנו הרי רואים עליות ומורדות, מציאות מורכבת. הנמצאים אנו באמת בתהליך של גאולה?

התשובה לכך היא כי תהליך הגאולה דומה להופעת אור השחר מבחינה נוספת. בתחילת הזריחה, הכול סביב עוד חשוך. רק כשיאיר האור בשלמות, ייעלם החושך לגמרי. ובינתיים, החושך והאור משמשים בערבוביה – "לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה". רק לקראת סוף התקופה הזאת, בסיום תהליך הגאולה – "יִהְיֶה אוֹר", ייעלם החושך לגמרי, ולא תהיינה עוד ירידות ונפילות.

אשרינו שזכינו להגיע ליום שייחלו לו יהודים בכל הדורות! ואף אם הוא טומן בחובו קשיים ומשברים – איננו נשברים! אנו מודים לד' שזכינו ליום הזה, ועם זאת יחד אנו מתפללים ופועלים שיום זה יגיע לשלמותו ונזכה להשלמת הנבואה: "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".